שוב חוזרים “לדפוק” את הצרכן הקטן: הטלת אגרה כתנאי לאכיפה הצרכנית האזרחית באמצעות תובענות ייצוגיות

בשנת 2006 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות אשר פתח דלת לאכיפה צרכנית אזרחית ששינתה את התנהלותם של עסקים כלפינו כאזרחים. רציונאל החוק הוא לאפשר אכיפה אזרחית של חוקים, צרכניים בעיקר ואשר לא משתלם לצרכן יחיד לתבוע לבדו בשל עבירות על חוקים אלו.
כעת מונח לאישור ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת תזכיר הצעת חוק הקובע כי תנאי להגשת בקשה לאישור תביעה כייצוגית הנו תשלום אגרה בשיעור של 12,000 ש”ח לתביעה המוגשת בבית המשפט השלום ו-24,000 ש”ח לתביעה המוגשת לבית המשפט המחוזי.
לטענת משרד המשפטים הסיבות להטלת האגרה הם צימצום העומס על בתי המשפט ובכדי למנוע הגשת תביעות סרק.
מנגד, תשלום אגרה כתנאי להגשת תביעה ייצוגית עתיד לפגוע קשות בכלי האכיפה האזרחית החשוב הזה ויחזיר את המשק שנים לאחור.

מאז נכנס החוק לתוקפו העולם הצרכני שאנחנו מכירים השתנה לבלי הכר והיצרנים ונותני השירותים הבינו כי לא ניתן לנצל אותנו, הצרכנים, אפילו אם מדובר ב-20 גרם פחות באריזה או בהנחה שהבטיחו לנו מראש ולא קיימו.
SLXLM
מאחר ולאיש אין אינטרס לתבוע על 4 ש”ח או על כמה גרמים פחות חוק התובענות הייצוגיות הסיר חסמי כניסה שהפכו את הכלי הזה לאפקטיבי ויעיל. כך נקבע שכר נאה לתובע שהגיש תביעה בשם הקבוצה אותה הוא מייצג וכך גם נקבע שכר נאה לעורך דין המייצג. וחשוב מכל, נקבע כי אין לשלם אגרה לבית המשפט עם הגשת התביעה.

 חלף לו עשור ובתי המשפט מצאו עצמם מתמודדים עם גל שוטף של תביעות ייצוגיות ובקשות לאישור שלהם. ממחקר “מחלקת המחקר של הרשות השופטת מיוני 2014 עולים הנתונים הבאים:
“בסך הכול 72.4% מתיקי התובענות הייצוגיות הסתיימו בפשרות והסתלקויות, שיעור גבוה בהשוואה ל-60.7% תיקי הייחוס האזרחיים בבית המשפט המחוזי, המסתיימים בפשרות או בבקשת התובע לחזור בו מתביעתו מכל סיבה אחרת.”
עוד עולה כי כ-85% מהתביעות הייצוגיות המוגשות אינן מועילות כלל לקבוצות המיוצגות, וזאת הן בשל הסתלקות התובעים מתביעתם והן בשל סוג הסעדים המוענקים לקבוצות המיוצגות (שם, ע’ 41).
אבל חשוב מכל:
 “…התובענה הייצוגית משנה את מאזן הכוחות בחברה ובכלכלה, במצבים שבהם נתבעים פוטנציאליים גורמים נזקים רבים ודומים למספר רב של נפגעים. במצבים אלה, התובענה הייצוגית מהווה כלי משמעותי להשגת הרתעה אופטימלית של אותם נתבעים פוטנציאליים, ופיצוי של המוני הנפגעים.” (שם, ע’ 43).

מה זה אומר?

זה אומר שתביעות רבות אינן מגיעות לשלבים מתקדמים של דיונים בבית משפט.
וגם, שהתועלת לקבוצות הנפגעות קטנה.
ומנגד
אבל התועלת החברתית גדולה מאוד, וכך גם ההרתעה של הנתבעים הפוטנציאליים.
הטלת האגרה מוסברת בכך שיש לממן את העלויות של מערכת המשפט בשל הטיפול בתובענות וכן במטרה לצמצם את תביעות הסרק המוגשות לבית המשפט. אך גם מנסחי ההצעה מסכימים שלא ניתן ללמוד האם תביעה שהסתיימה בהסתלקות או בהסדר פשרה הנה “תביעת סרק”. וכך במקור:
“…לא ניתן לקבוע מה שיעורן של תובענות הסרק המוגשות כיום, אולם ניתן ללמוד על קיומן ממספר הסדרי ההסתלקות הרבים, בהם לעיתים נטען במפורש כי בקשת ההסתלקות נובעת מהיעדר עילת תביעה. כפי שעולה ממחקר אמפירי שביצעה מחלקת המחקר של הרשות השופטת, הסתלקות התובע לפני אישור התובענה כייצוגית היא סיבת סגירת התיקים השכיחה ביותר. הגשתן של תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים, מחייבת אותם בהוצאות כספיות לצורך ניהול ההליכים, ומבזבזת כספי ציבור בניהול הליכים משפטיים שלא לצורך בבתי המשפט. מטרת החוק היא לעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות ומבוססות עילה, תוך צמצום תובענות הסרק המוגשות לבית המשפט, אשר אין בהן כדי לקדם את תכלית החוק.”

שמעתם נכון: משרד המשפטים טוען כי
“…הגשת תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים…”.
סיבה זו, ולא העובדה שתביעות רבות הסתיימו במהירות, בפשרה וכמעט ללא הליכים, משום שנותן השירותים / הנתבע הכיר בכך שגבה שלא כדין או לא סיפק את השירותים שהבטיח לספק, היא הסיבה העיקרית להטלת האגרה.
MXLLS
האם באמת יד השפעה שלילית בהרתעת הנתבעים הפוטנציאליים?
האם לא זו בדיוק הייתה כוונת החוק מלכתחילה?
אנחנו כצרכנים שמחים שיש לנו סוף סוף כוח למול רשתות השיווק, חברות התקשורת ונותני שירותים אחרים.

ואני טוען, אולי היה נכון לבדוק האם האכיפה הצרכנית האזרחית הצליחה למשטר את נותני השירותים, משום שהאינטרס של “עומס בבתי משפט” לא יכול להיות צידוק לנטילת הכוח שניתן בידי האזרח לעמידה על זכויותיו.