פוסטים

בית המשפט לערעורים בארה"ב קבע – אומנות רחוב מוגנת ועדיפה על זכות בעל מקרקעין

אומנות רחוב – למי היא שייכת?

על עמידתם של אמני רחוב על זכויותיהם

זו אינה הפעם הראשונה בה אני כותב על אומנות רחוב ועל זכויותיהם המשפטיות של אמני הרחוב. כאמנות שהתחילה כמחתרתית היא צימחה ופרשה לה כנף, מצאה לה מקום כאומנות פופולארית, איכותית ומעניינת.

שלא יהיה ספק, היא עדיין בועטת ועדיין מעבירה ביקורת, כועסת ובולטת.

אולי ניתן לייחס את הפופולאריות הגואה שלה לירידת קרנה של האומנות הקלאסית וצרכני המוזיאונים, ואולי צמיחת המדיה הפופולארית: הפייסבוק, טיקטוק ואינסטגרם היא שהעלתה את קרנה, אך מה שהייתה פעם אומנות שוליים מצאה את דרכה למינסטריים התקשורתי. מאמנים נרדפים ושוליים אמני הרחוב מצאו דרכם למיינסטרים (גם אם חלקם אינם שמחים על כך) והישר ללבנו.

וכך היה שמרחבים ציבוריים הוקצו לאומני רחוב, ואף בעלי מקרקעין פרטיים אירחו בשמחה, ולעיתים בדיעבד, אומנות רחוב על קירותיהם. אחד המקומות הידועים בעולם לאמני הרחוב היה בניין מסחרי בקווינס ניו-יורק. מבנה גדול מימדים שעמד מוזנח ועזוב קרץ לאמני הרחוב והפך ברבות הימים למוקד עליה לרגל לאמנים מרחבי העולם. גם כינוי תואם לאמנים ניתן למקום: 5POINTZ.

אבל לא בגלל האומנות שעל קירותיו השם יזכר כי אם בשל המהפך שהמקום הזה גרם למעמדה המשפטי של אומנות הרחוב, מקבעת אותה כעדיפה, כך ממש, על פני זכויות בעל המקרקעין. 

קניין מוחשי – קניין רוחני

לא מדובר בתביעה היחידה מהסוג הזה. תעיינו בבלוג שלי כאן על המעצב האיטלקי Moschino עיצב שמלה עליה הודפס ציור מיצירתו של אמן הרחוב Joseph Tierney הידוע בשם העט RIME.

שימוש הוגן והפרה תמימה

לא כל שימוש ביצירות ללא רשותו של האמן או ללא מתן קרדיט ראוי מקנה סעד בבית המשפט.

דוקטרינת ה"שימוש ההוגן" וה"מפר התמים" מעוגנות היטב בחוק זכות יוצרים ובאות לידי ביטוי בפסיקה שבאה בעקבותיו, בעיקר בהפרות יצירות צילום, ציורים ופסלים. משמעות הגנות השימוש ההוגן הוא כי שימוש שהוא מועט, בחשיפה מעטה או למטרות פרטיות אינו מהווה פגיעה ממשית. המפר התמים אף הוא זוכה להגנה, כאשר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי היצירה מוגנת או כי השימוש בה נעשה באופן שולי או בדרך אגב.


הסיפור של 5POINTZ

בשנת 2002 פנה אמן בשם יונתן כהן ליזם נדל"ן בשם ג'ראלד וילקופף, בעל מבנה תעשייתי בלונג איילנד ניו-יורק, וביקש רשות לעשות שימוש בקירות המבנה לציורים של אמני רחוב שונים.  וילקופף התרשם והסכים ועד מהרה קירות המבנה הפכו לגלריה מרשימה של ציורי רחוב.

כהן התחיל לכנות את המקום 5POINTZ ואמנים מרחבי ארצות הברית והעולם התחילו עולים לרגל למבנה, ליישם בהם את יצירותיהם. עד מהרה המקום הפך מסוקר על ידי התקשורת והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף של העיר ניו-יורק.

בשנת 2013, עם תוכניות להתחדשות עירונית בלונג-איילנד, וילקופף התחיל לקדם תוכנית להרוס את המבנה ולבנות מבנה מגורים במקומו.

האמנים מיהרו ופעלו במספר מישורים למנוע את הרס המבנה, אשר ברור גם שיביא להרס האומנות שעל קירותיו. וילקוף מיהר ומחק את הציורים מהקירות ומנע מהאמנים להגיע ולתעד אותם טרם הריסתם. בקיצור נמרץ, לבסוף ניתן לוילקופף אישור להרוס את המבנה. אלא שהאמנים לא ויתרו והגישו בשנת 2016 תביעה לפיצויים על הפגיעה ביצירותיהם.

התביעה שלהם הייתה בשל הפגיעה בזכות המוסרית שלהם לשלמות יצירותיהם. האמנים טענו שוילקופף השמיד את היצירות שלהם ולכן עליו לפצות אותם. עד לאותו זמן, וככול הידוע לכותב שורות אלו, לא היה תקדים של תביעה כזו.

פסק הדין קבע פיצויים בגובה 6.75 מיליון $ לטובת האמנים

בפברואר 2018 ניתן פסק דין בתביעת האמנים. בית המשפט קבע פיצוי כולל חסר תקדים בשיעור של קרוב לשבע מיליון $ לאמנים על השמדה של 45 יצירות אומנות. 

בפסק הדין נקבע כי בהתאם לחוהיוצרים האמריקאי, 45 יצירות שהיו על המבנה היו יצירות ראויות להגנה, כי הן עמדו בתנאים להכרה כ"יצירות" וכי הושקעו בהן יצירתיות ומאמץ וכי וילקופף פגע בשלמותן של אותן היצירות – זכות המכונה בישראל כחלק מהזכות המוסרית של היוצר ביצירתו.

בפסק הדין, ובהתאם להוראות החוק האמריקאי, ניתנה לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצויים בשיעור שבין 750$  לכל הפרה ועד 30,000$ לכל הפרה, ובנסיבות מסוימות לעניק פיצויים של עד 150,000$ לכל פגיעה בזכות יוצרים. 

בית משפט של ערעור נותן תוקף תקדימי ליצירות "רחוב"

מובן שפסק דין של כ-7 מיליון דולר הוא לא משהו שוילקופף יכול היה לקבל בשקט – וכיום, שנתיים מאוחר יותר יש בידנו פסק דין של ערעור הנותן תוקף תקדימי לפסק הדין משנת 2018. בפסק הדין נקבעו מספר קריטריונים חשובים שהם "מגדלור" לתביעות רבות שהוגשו בידי אמנים על פגיעות דומות ביצירותיהם.

גם ציור קיר הוא אומנות – ואין זה משנה אם היא זמנית או לא

בית המשפט של ערעור קבע כי ציור על קיר מבנה הוא "אומנות". כן, אם היה לכם ספק!

אולי חלקכם חושב שהיא "אומנות פופולארית" או "אומנות רעה" ו"בטעם רע", אך היא עדיין אומנות ועדיין ראויה הלגנת דיני זכויות היוצרים. ושלא יהיה ספק, שופטי הערעור נעזרו בעדויות של מומחים ומבקרי אומנות והתרשמו כי אותם ציורי קיר על המבנה של וילקופף ראויים להגנת החוק.

וילקופף טען כי מאחר והציורים היו "זמניים" ממילא אין הם ראוים להגנה לפי דיני זכויות היוצרים אלא שהשופטים חשבו אחרת וקבעו כי אין התייחסות בחוק זכות היוצרים להיותה של יצירה זמנית או קבועה. אכן, יש יצירות שאינן מחזיקות זמן רב, נגיד יצירות שחצובות בקרח, אך בית המשפט של ערעור קבע שאין זה מונע מהן להיות "מוכרות" וראויות להגנה. 

והנה, יצירות רחוב כבר ממזמן "זמניות" – ואפילו במקרים בהן הן נמחקו בידי יצירות מאוחרת יותר, הן עדיין ראויות להגנת החוק. 

כמה שווה יצירה שהושמדה?

וילקופף טען שבית המשפט החמיר איתו שלא לצורך, אלא שבית משפט של ערעור חשב אחרת. וילקופף מיהר ומחק את הציורים והיצירות ולא נתן זמן לאמנים להחליט מה יעשו עימן – כאשר היה עליו לתת להם 3 חודשים לשם כך. בית משפט של ערעור ראה בהתנהלות של וילקופף כפגיעה חמורה ביותר בזכויות האמנים. 

גם טענתו של וילקופף כי חשש שהאמנים יפגעו בקירות המבנה בניסוין לשמור את יצירותיהם נדחתה – וכאשר בית המשפט של ערעור קבע שהאמנים פעלו לאורך הדרך כולה באופן חוקי כך שלא היה יסוד לחששותיו של וילקופף. 

התנהלותו של וילקופוף, בייחוד מחיקת הציורים כאשר לא היה כל סיבה לכך, ביחוד באופן ובמהירות שבה מחק אותם, הם שהצדיקו פיצוי כפי שנפסק. לכך יש להוסיף את העובדה כי בכל יום אלפי אנשים עברו בפני היצירות ונהנו מהן – כך שכל יום נוסף בהן היצירות היו מוצגות יצרו תועלת ליוצרים. 

אבל נזק ממשי?

בית המשפט קבע שזה המקום לפיצוי סטוטורי ולא פיצוי של נזק בפועל, פיצויים ללא הוכחת נזק. תוסיפו לכך את ניסיונות האמנים לרכוש את הקרקע עצמה, ניסיונותיהם להגיע להסכמות וסירובו העיקש, ואפילו הנקמני של וילקופף, ובית המשפט מצא בכל אלו סיבה להעניק לאמנים את הפיצוי המקסימלי המותר בחוק. 


ומה מעמדם של יצירות רחוב בישראל

בישראל אין תקדים של ממש בתחום הזה. אבל מהו בדיוק "התחום הזה"?

חוק זכות יוצרים מתייחס ליצירות במרחב הציבורי וקובע בסעיף 23 לחוק כך:

"שידור, או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי." 

המקרה של וילקופף, ובמקרים רבים של "אומנות רחוב" נעשים על גבי מבנים פרטיים – וציורים אינם מפורטים בהוראות סעיף 23 לחוק.

בנוסף, החוק, ולדעתי לא במקרה, אינו מתייחס כלל ל"ציורים" – ולדעתי יש ללמוד מכך שהמחוקק בכוונה לא הכליל את אלו כ"מותר לשימוש". 

צריך לשים לב שסעיף 23 לחוק גם קובע, במפורש, את השימושים המותרים:

  1. שידור;
  2. העתקה שהיא צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה;

מכך ניתן ללמוד כי שימושים אחרים אסורים!

ובכלל אלו הפצה, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת ועוד 


כפי שכתבתי בעבר, בהחלט יתכן כי תביעה של אמן רחוב כנגד בעל מקרקעין על פגיעה ביצירתו תזכה לכתף קרירה מצד בתי המשפט והעדפה של זכויות בעלי המקרקעין. במקרה כזה יאלץ בית המשפט להסביר את ההגנה הספציפית שניתנה בחוק זכות יוצרים.

עמדתו הצנועה של כותב שורות אלו, הזכות הקניינית של בעל מקרקעין אינה שוללת את זכויותיו של אמן הרחוב, ובייחוד כשמדובר באמן רחוב אשר יצליח להוכיח את המוניטין שלו ושל יצירותיו. גם לחלוף הזמן מאז יושמה היצירה ועד לפגיעה בה יהיה משקל ממשי בהחלטת בית המשפט. בהחלט ניתן כי ייפסקו פיצויים לאמן רחוב אשר יצירתו נפגעה – אפילו אם היצירה פגעה בקירות החיצוניים של מבנה וללא רשות הבעלים.

בהתאם, נראה לכותב שורות אלו כי שימוש של חברות ביצירות רחוב לקידום מסחרי שלהם, ללא מתן קרדיט ליוצר וללא רשותו, מהווה הפרה של הזכות המוסרית והכלכלית של אמן הרחוב ואף מקנה פיצוי בשל התעשרות על חשבונו.


רוצים לקרוא עוד על זכויות יוצרים באומנות רחוב?

ראו כאן וכאן.

פסק הדין של הערעור – ראה כאן.

[1] חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, להלן – החוק.

[2] ס' 23 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

מאמרים נוספים בעניין ששווה להציץ בהם:

https://itsartlaw.org/2020/03/02/case-review-castillo-et-al-v-gm-realty-l-p/#post-41391-footnote-0

https://news.artnet.com/art-world/5pointz-ruling-upheld-1782396


קרדיט לתמונה בגוף הכתבה וליצירה: ליאור בן טוב.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

בין "נמרוד" ל"מוטי" – על הגנת "שימוש הוגן", השראה ויצירה מקורית

סוגיה של "שימוש הוגן" או "שימוש לרעה" – דעה

על פסל משנת השלושים לעומת אחיו החדש


"אתה מהמחנה הישן של נמרוד או של הצעירים ומוטי"? ממש כמו במאבק האייקוני שבין נאמני עפרה חזה לבין נאמני ירדנה ארזי, אמנים, מבקרי אומנות וצרכני תרבות נדרשים ונאלצים, לנקוט עמדה רצינית וחד משמעית באיזה צד של המתרס התרבותי והאומנותי הם ניצבים ביחס לשני פסלים דומים להפליא שנוצרו בהפרש של כמעט 80 שנים.

הסיפור החלוצי של נמרוד והסיפור של מוטי הישראלי

ולמי שפספס את המהומה הרבה, "נמרוד" הוא השם שבחר הפסל יצחק דנציגר בשנת 1939 לדמות הגבר שעל כתפו בז, אשר פיסל בכישרון רב. נמרוד הפך לשם נרדף ואייקון לתרבות הישראלית החלוצית המתפתחת. בעקשנות וחוצפה חלוצית, נמרוד פילס עצמו בין חומרי היצירה הרבים והצלמיות עד למקום של כבוד במוזיאון ישראל ומצא לו מקום בתולדות האומנות הישראלית והציונית. מוטי, המקביל לו, יצירת האמן איל אסולין, מפוסל בצבע שחור, ובעל אלמנטים דומים עד זהים לחברו הבהיר, נמרוד. על כתפו לא תמצא בז אצילי ופראי כמו זה שיושב בבטחה על כתפו של נמרוד, אלא חתול שחור העונד לצווארו שרשרת מוזהבת אשר מוטבעים בה האותיות "חי". כן, גם אבר מינו של מוטי גדול משמעותית מזה של נמרוד. מוטי הוצג לראשונה לציבור בשנת 2018 וברור ששאב מוטיבים מרכזיים מדמות אביו החלוץ ואולי זהו בכלל אחיו התאום, שהופרד ממנו בהפרש של עשורים רבים.

יורשיו של דנציגר נחרדו כשראו את הצלחתו של מוטי ומיהרו והודיעו למוסדות שהציגו את האח התאום והצעיר, יצירתו של אסולין, כי הצגה, פרסום והפצה של מוטי מהווה הפרה של זכויות היוצרים של דנציגר בנמרוד. הגדילו היורשים וטענו כי מוטי מבזה ומשפיל את נמרוד משום שאבר מינו והשימוש בחתול על כתפו אינם אלא השפלה שפלה של נמרוד האצילי והידוע. וכך נולד לו מאבק בין עולם האומנות "הישן" לעולם היוצרים החדש, אוהדים שאינם מבינים על מה המהומה – ובעיקר נחרדים מחוסר הפירגון למוטי הצעיר וליוצרו שהתרומם מן העיירה בדרום.

אבל המחלוקת לא תוכרע בידי צוות המושבעים של "כוכב נולד" או ההצבעות באינסטגרם והיא נוגעת לקודש הקודשים של דיני הקניין הרוחני וזכויות היוצרים. הנה, אוהדי מוטי טוענים בעדו ובעד חופש הביטוי, נאחזים בטענות של "הבעת ביקורת" ו"שימוש הוגן", כלים מתוך חוק זכויות יוצרים, ומקריבים לטעמי את זכויות האומנים כולם. והתוצאה, לו תתקבל עמדתם, עתידה ועלולה להיות הרסנית ובלתי הפיכה, נושרת כפרי בשל בכפם של מפרים סדרתיים המייחלים להרחבה של המונח "שימוש הוגן".

ביקורת תרבותית באמצעות יצירות חדשות, כאלו המתקשרות עם יצירות ישנות, מטילה אתגר לא קטן על בתי המשפט בישראל ובעולם. כבר מלפני שנים רבות מצא עצמו המאייר הישראלי המוכר דודו גבע במאבק משפטי למול אולפני דיסני. במחלוקת שם קבע בית המשפט שהברווז של גבע מפר (!) את זכותו של דונאלד דאק הידוע. כבר אז נדחו טענותיו היפות והחשובות של גבע לעניין הבעת הביקורת והפארודיה על הסלבריטאי מהמערב [רעא 2687/92‏ ‎ ‎דוד גבע‎ ‎נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, 20.12.1993].

אז, ועוד טרם נחקק חוק זכות היוצרים בצורתו המוכרת כיום, ואפילו שמרבית המוטיבים של הברווז הישראלי רחוקים שנות אור מאלו של חברו האמריקאי, קבע השופט מלץ כי אכן סאטירה יכולה להתקבל כ"שימוש הוגן" ביצירת דיסני. ואולם מלץ קבע שגם את חופש היצירה הזה יש להגביל כאשר יש ""פלישה לתחומה" של היצירה המקורית, הנובעת מן החיקוי".

אז אולי כוחו של ה"דאק", שהוריו הם אולפנים מהגדולים והחזקים בעולם, השפיעו על התוצאה המשפטית, בייחוד למול הברווז המקומי מהביצה שלנו. לעצמי נראה שההשוואה בין התאומים נמרוד ומוטי מעמידים את כוחו הכלכלי והתרבותי למיטב השפיטה, ולכשעצמי, נראה שמדובר בתאומים זהים שרק צבעם שונה. אז המרחק בין הדאק לברווז רחוק מאוד מבחינת הדמיון שביניהם ולמרות זאת לא הוכר השימוש הישראלי כ"הוגן", אז תמוהה טענתו של אסולין להבדלים בין מוטי, יציר כפיו, לנמרוד.

רק לאחרונה ניתן פסק דין מעניין אשר בחן באופן מדוקדק את גבולות הביקורת והסאטירה בין שתי יצירות דומות וזאת בעניין קמפיין קפסולות לקפה. במרכז הקמפיין הפרזנטור ג'ורג' קלוני שניסה למכור לנו קפה יוקרתי, וממולו, קמפיין שהפרזנטור שלו הוא כפיל של זה הראשון. אלא שזה האחרון מוכר קפסולות קפה מתחרות [עא 3425/17 ‏  ‏ ‏Societe des Produits Nestle‏ נ' אספרסו קלאב בע"מ [7.9.2019]. בדקדוק רב בפרטי המקרה ניתח השופט הנדל את דמותו של קלוני מטעם נספרסו בהשוואה לכפילו וקבע: הכפיל מגחיך את הקמפיין היוקרתי של נספרסו. הנה, תחת תדמית יוקרתית בדמותו של קלוני, הכפיל מציג תדמית עממית והלעג נועד להמחיש "נקודה עניינית וקונקרטית בקשר לתדמית של נספרסו…".

בניגוד לענייני הקפה, כל שיש למול עיני מבקר האומנות, ובעתיד, בבחינתו את התאומים מוטי ונמרוד, ככול ויובא לביקורת שיפוטית, הנם הפסלים השותקים. וגם כאן הפעם נראה לי שההבדלים בין התאומים אינם רחוקים דיים בכדי להקנות למוטי זהות שונה היכולה להיחשב כביקורת על אחיו הבהיר והוותיק בציון. אלא שהמאבק כאן אינו רק פרשני אלא עקרוני. הכרעה המרחיבה את פרשנות ה"שימוש ההוגן" עלולה להיות מושפעת מאהדת הציבור, ממש כפי שאירע לאחרונה במחלוקות שבין צלמת לעזבונו של אנדי וורהול. וורהול, כידוע, מוכר במניפולציות שערך לתצלומים איקוניים של ידוענים והטבעת סגננו הייחודי בתדפיסיו. במקרה שלהלן וורהול נטל צילום של הזמר פרינס, שהוטבע בידי הצלמת לין גולדשמיט, וערך את התצלום לפי סגננו המוכר. בית המשפט בניו יורק דחה את תביעתה של גולדשמיט, שהתנגדה לשימוש שערך וורהול ביצירתה (ומובן מבלי שנהנתה מתמלוגים או הכנסות בשל השימוש האמור) בטענה לפיה השימוש שעשה וורהול בתמונה לא השאיר כמעט דבר מהיצירה המקורית ובטענה כי הזיקה בין היצירות נותקה. אפילו שאין ספק שיצירתו של וורהול נולדה מתוך יצירתה של גולדשמיט, בית המשפט בניו יורק קבע שמדובר ב"שימוש הוגן" ביצירתה, ולמעשה אייד וביטל את זכות היוצרים שלה. גולדשמיט, אגב, טרם הרימה ידיים ומיהרה להודיע כי היא תערער על פסק הדין – ומבחינות רבות הרמיסה של זכותה כצלמת זוכה לאהדה רבה דווקא משום שאינה ידועה ועשירה כעיזבונו של וורהול.

הרציונאל הבסיסי שבדיני זכויות היוצרים נועד לתמרץ יצירה מקורית ולאפשר ליוצר להתפרנס מעמל כפו, לשמור על שלמות יצירתו ולכל הפחות לזכות להכרה כמולידה של יצירה. הזכות לעשות "שימוש הוגן" ביצירה של אחר לא נועדה לאיין את זכויות בסיסיות אלו, וטמונה סכנה רבה בהרחבת הפרשנות לשימושים המקנים הגנה למפרי זכויות יוצרים. עמידתם של יורשיו של דנציגר על כך שלא יעשה סילוף ביצירה נמרוד וטענתם כי לא מדובר ב"שימוש הוגן" חשובה והגיונית ומביאה לידי ביטוי את הזכות הבסיסית של יוצר לשלוט בקניין הרוחני של יצירתו, החורג מהקניין הפיזי – הפסל עצמו.

כך, במטוטלת שבין זכויות היוצרים לבין מתן תמריץ להשראה לשם יצירה מקורית חדשה, טענת ה"שימוש ההוגן" הנטענת בידי אסולין מסוכנת. ההכרעה בין אוהדיו של מוטי לאוהדיו של נמרוד, מחייבת בחינה רוחבית של השפעת הפרשנות למהו "שימוש הוגן". בייחוד יש לתת את הדעת לקיומן של הפרות זכויות היוצרים שהן מנת חלקים של אומנים רבים, מתחילים וותיקים בידי מפרים סדרתיים המייחלים לכלים משפטיים אשר יאפשרו להם לחמוק מאחריותם לאחר שנתפסו מפרים זכות יוצרים. מוטב היה אילו נאמני מוטי היו מבינים כי הרחבת הפרשנות של מהו "שימוש הוגן" מהווה חרב פיפיות שתנוצל במהרה בידי מפרים ותהיה לרועץ ליוצרים באשר הם.

הכותב הנו עו"ד ובעל משרד העוסק בתחום זכויות יוצרים וקניין רוחני ומייצג אמנים, יוצרים ואמנים.  



כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

אמן הרחוב בנקסי BENSKY חורג ממנהגו ויוצא למאבק על זכויות היוצרים והקניין רוחני שלו

בנקסי, מי שפעם ראה באכיפת זכויותיו כאמן ככלי נחות, פתח בהליכים משפטיים להשגת צו להסרת מוצרים הנושאים את שמו

האמן חרג ממנהגו – ואכף את זכותו


אחת הדילמות הגדולות ביותר של אמנים כשהם חושבים האם להגן על זכויות היוצרים שלהם, ובייחוד אמני רחוב או כאלו שעושים שימוש בשם עט (פסבדונים) הוא העיסוק בבירוקרטיה והפחד מחשיפה והתפיסה הציבורית כלפיהם. 

אמן הרחוב מהידועים בעולם הידוע בשם בנקסי Bensky התבטא פעמים רבות כלפי עניין זה כי האכיפה של זכות יוצרים "היא ללוזרים". בכך הוא איפשר לגופים מסחריים ואחרים להעתיק את יצירותיו, למסחר אותם ולהנות מרווחים בשל כך.

שלא יהיה ספק, בנסקי הוא אמן מצליח מאוד, הוא מציג תצוגות ברחבי העולם ומוכר יצירות אומנות. בשנה האחרונה אף היינו עדים למיצג הסנסציוני שלו כאשר יצירתה שלו שהוצעה למכירה פומבית ונמכרה בסכום עתק, פשוט גרסה את עצמה מייד לאחר המכירה. 

קניין מוחשי – קניין רוחני

בנקסי מצטרף לשורה ארוכה של יוצרים – אמני רחוב – שעומדים על זכויותיהם. בהם RIME אשר אכף את זכותו למול המעצב האיטלקי MOSCHINO, ולאחרונה האמן רייס ווליאמסון הגיש תובענה על הפרת זכותו בפרסום יצירה שלו במסגרת פרסומת למרכולים ששודרה במשחק הסופרבול. 

אז מה עיצבן את בנסקי

כמו לכל אמן, בנקסי רוצה שידעו מה שלו ומקורי ומה לא. אבל בעיקר הוא רוצה למנוע מאחרים להרוויח מהשימוש בשמו. אז לבנקסי יש סימן מסחר רשום על שמו והוא החליט לבצע פעולה אחת כנגד מפרה אחת, מוזיאון באיטליה, שהציג תערוכה של יצירות שלו.

בנקסיי הוסיף ופרסם באתר שלו רשימה של תערוכות ומיצגים הנושאים את שמו ושהם אינם מקוריים. הוא מקווה שבכך הציבור ידע להדיר את רגליו מהתצוגה ולא ישלם לאותם מציגים תשלום כמו שהם מבקשים.


כפי שניתן היה לצפות, ברשימת התצוגות מתגלה עד כמה ממסדים ומקומות המפרים את זכותו של בנסקי. ברשימה מוצגים תערוכות במוסקווה, אתונה, ליסבון ועוד. גם תל-אביב מככבת ברשימה.

בישראל מדובר בתערוכה "האומנות של בנקסי" שהתקיימה בארנה שהרצליה. התערוכה אומנם מצטיירת כתערוכה של האמן אך היא אינה על דעתו והוא לא נהנה ממנה כלל – כמו שהפוסט באתר שלו מלמד. חמור מכך, בנקסי, שיוצא נגד תרבות הצריכה, בוודאי לא היה מסכים למכירה של יצירות הנושאות את שמו בקניון מסחרי גדול.

אם אתם רוצים לקרוא קצת יותר על התערוכה שהתקיימה, אתם מוזמנים לעיין בכתבה  שפורסמה באתר וואלה והקישור שלה כאן


ובשפה מעט יותר משפטית, אומנות רחוב מוגנת במשפט הישראלי מאחר והיא אינה מוחרגת באופן ספציפי בסעיף 23 לחוק זכות יוצרים. אומנם יש מעט מאוד פסיקה בעניין זה במשפט הישראלי וימים יגידו אם יש שיניים לעמדה הזו, אבל מה שבטוח הוא ששימוש מסחרי בציור רחוב מחייב רישיון מהיוצר ומחייב מתן קרדיט לו.

סימני מסחר רשומים, לעומת זאת, כמו שמו של בנקסי, מוגנים והשימוש בהם מוקנה רק לבעל סימן המסחר. 


לקריאה הנוספת:
מקורות לקריאה על המקרה:

התמונה בראשית הכתבה ובגוף הכתבה : מתוך אתר האמן בנסקי.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

אמנות רחוב וזכויות יוצרים – אומן מאוהיו תובע על פרסומת בסופרבול

יותר ויותר אמני רחוב תובעים על הפרת זכותם.

על פרסומת בסופרבול והאמן המצפוני


אני יכול להעיד על עצמי שאני ממש אוהב אומנות רחוב. יש משהו בקישוט של המרחב הציבורי, באמירות של האמנים שעוסקים בכך, שהופך את המציאות שלנו לצבעונית יותר. אז כמו במגמה הרווחת בעולם, עוד אמן אמיץ, איס וויליאמס מאוהיו ארה"ב, הגיש תביעה כנגד רשת מרכולים אשר צימה פרסומת תוך שהשתמשה ביצירת אומנות רחוב שלו בפרסומת אשר שודרה בסופרבול.

מה שעיצבן ומעצבן את ריס הוא שהפרסום נוגד את אמונותיו. ריס קורא להפסיק את תרבות הצרירכה – והפרסומת קוממה אותו כי היא מעודדת בדיוק ההיפך.

בכתבה שפורסמה והקישור שלה מצורף לכאן, מבהיר רייס את המניעים שלו להליכים משפטיים. אז נכון, אם יזכה, כריס צפוי להכניס ממון לכיסו, אבל המניע לתביעה שלו הוא בעיקר עמידה על זכותו כאמן לשלוט היכן ואיך תוצג יצירתו. 

קניין מוחשי – קניין רוחני

לא מדובר בתביעה ראשונה מהסוג הזה. תעיינו בבלוג שלי כאן ותראו שכתבתי על תביעה גדולה שהייתה בניו יורק ועל פיצוי ניכר שניתן שם. תמצאו כאן גם את הסיפור על המעצב האיטלקי Moschino עיצב שמלה עליה הודפס ציור מיצירתו של אמן הרחוב Joseph Tierney הידוע בשם העט RIME.

שימוש הוגן והפרה תמימה

לא כל שימוש ביצירות ללא רשותו של האמן או ללא מתן קרדיט ראוי מקנה סעד בבית המשפט.

דוקטרינת ה"שימוש ההוגן" וה"מפר התמים" מעוגנות היטב בחוק זכות יוצרים ובאות לידי ביטוי בפסיקה שבאה בעקבותיו, בעיקר בהפרות יצירות צילום, ציורים ופסלים. משמעות הגנות השימוש ההוגן הוא כי שימוש שהוא מועט, בחשיפה מעטה או למטרות פרטיות אינו מהווה פגיעה ממשית. המפר התמים אף הוא זוכה להגנה, כאשר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי היצירה מוגנת או כי השימוש בה נעשה באופן שולי או בדרך אגב.


[/av_one_half]

בהחלט יתכן כי תביעה של אמן רחוב כנגד בעל מקרקעין על פגיעה ביצירתו תזכה לכתף קרירה מצד בתי המשפט והעדפה של זכויות בעלי המקרקעין. במקרה כזה יאלץ בית המשפט להסביר את ההגנה הספציפית שניתנה בחוק זכות יוצרים.

מנגד, ולעמדתו הצנועה של כותב שורות אלו, הזכות הקניינית של בעל מקרקעין אינה שוללת את זכויותיו של אמן הרחוב, ובייחוד כשמדובר באמן רחוב אשר יצליח להוכיח את המוניטין שלו ושל יצירותיו. גם לחלוף הזמן מאז יושמה היצירה ועד לפגיעה בה יהיה משקל ממשי בהחלטת בית המשפט. בהחלט ניתן כי ייפסקו פיצויים לאמן רחוב אשר יצירתו נפגעה – אפילו אם היצירה פגעה בקירות החיצוניים של מבנה וללא רשות הבעלים.

בהתאם, נראה לכותב שורות אלו כי שימוש של חברות ביצירות רחוב לקידום מסחרי שלהם, ללא מתן קרדיט ליוצר וללא רשותו, מהווה הפרה של הזכות המוסרית והכלכלית של אמן הרחוב ואף מקנה פיצוי בשל התעשרות על חשבונו.


מה שבטוח, אמנות הרחוב בישראל, ובפרט באיזור גוש דן, חיה ובועטת ויש לה חלק בהכנסות מתיירות פנים וחוץ. מוטב היה לו הרשויות היו מפנימות זאת והיו נוהגות במשנה זהירות, ואף בתכנון מוקדם, למיסוד וחיזוק אמנות הרחוב בישראל תוך הבנה של תרומתן לשיח התרבותי בחברה הישראלית.


[1] חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, להלן – החוק.

[2] ס' 23 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.


קרדיט לתמונת הפתיח וליצירה שבה: יגאל שתיים.

קרדיט לתמונה בגוף הכתבה וליצירה: ליאור בן טוב.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

אמנות רחוב וזכויות יוצרים – הילכו שתים יחדיו

האם יש זכויות יוצרים באמנות רחוב?

ומה עושים עם יצירות ברחוב שהושחתו?

נמחקו? הועתקו?

על קניין רוחני, קניין ממשי, גרפיטי ואמנות


מה שפעם הייתה תופעת שולים שנשלטה בידי נערים עם פחיות צבע בידם הפך לאורך ההיסטוריה של האמנות למצרך אמנותי ייחודי, ולאחרונה גם בעל ערך כלכלי המוכר בידי ערכאות המשפט ברחבי העולם. יצירות של אמנים כ- Banksy מוערכים באלפי ועשרות אלפי דולרים, והצבתם במרחב הציבורי מנגישה אמנות לציבור ומפיחה בו חיים. בשל ייחודיות השפה האמנותית של אומני הרחוב חלקם זוכים לבצע את יצירותיהם  לעיטור חוץ ופנים של מבנים כחלק מהיצירה האדריכלית או העיצובית. השפעת אמנות הרחוב על עולם הפרסום, האופנה והאמנות הנה, כיום, שונה מהותית מהתפיסה המסורתית שנהגה כלפיה ומצאה דרכה בקדמת הבמה. התפתחויות אחרונות בדיני זכויות היוצרים ודיני הקניין הרוחני נותנים תוקף כלכלי ומשפטי ליצירות הרחוב ולמעמדם, שאינו גשמי בכלל ובפרט ביחס למעמד קניין מוחשי ובייחוד ביחס לנדל"ן, הקנווס של אמני הרחוב.


בבוקר ה-17.4.2018 תושבי פלורנטין גילוי שינוי מטריד בנוף העירוני שלהם, ציור רחב ידיים, יצירתו של האמן יגאל שתיים, נמחק והושחת בידי עובדי עיריית תל-אביב. זעקות תושבים ועוברי האורח הדהדו מרחובות פלורנטין למסדרונות הפיקוח העירוני והסרת הציור הופסקה מייד.

הציור על קטע ממבנה ברח' פלורנטין בגודל של כ-10 מ"ר, מתאר את רגע הרצח של יצחק רבין ז"ל. הוא צויר בהסכמת העירייה לפני כ- 22 שנים. בגווני שחור לבן ואפור, הציור מתאר בצלליות את יצחק רבין ז"ל, מאבטחיו ואת צללית הרוצח וידו נושאת האקדח. מאז יצירתו הציור מהווה מוקד למבקרים מהארץ ומהעולם.


קניין מוחשי – קניין רוחני

בקבוצת הנכסים מוחשיים נכללים חפצים שונים שניתן לנייד אותם, שהם "מיטלטלין" וחפצים שאינם ניידים, "נדל"ן" שהם לרוב בניינים וקרקעות שונים.

בקבוצות הרכוש הבלתי מוחשי נמצאים הפטנטים, סימני המסחר, מוניטין וזכויות יוצרים וכן זכויות אחרות.

 

שימוש הוגן והפרה תמימה

לא כל שימוש ביצירות ללא רשותו של האמן או ללא מתן קרדיט ראוי מקנה סעד בבית המשפט.

דוקטרינת ה"שימוש ההוגן" וה"מפר התמים" מעוגנות היטב בחוק זכות יוצרים ובאות לידי ביטוי בפסיקה שבאה בעקבותיו, בעיקר בהפרות יצירות צילום, ציורים ופסלים. משמעות הגנות השימוש ההוגן הוא כי שימוש שהוא מועט, בחשיפה מעטה או למטרות פרטיות אינו מהווה פגיעה ממשית. המפר התמים אף הוא זוכה להגנה, כאשר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי היצירה מוגנת או כי השימוש בה נעשה באופן שולי או בדרך אגב.


ערכה של אמנות

יצירות אמנות עשויות גם ממרכיבים מוחשיים: הקנווס והצבע לדוגמא, אך עיקר היצירה הנה אופן הביטוי הייחודי ביצירה. ואכן, ערכה של יצירה אינו נאמד במשקל החומר אלא בתוצר הביטוי של האמן – ועל כך דיני זכויות היוצרים נועדו להגן. חוק זכות יוצרים[1] מעניק ליוצרים וליצירותיהם מעמד קנייני ייחודי ומייחד הגנה למרכיב היסודי של זכות היוצר המכונה "זכות מוסרית": הזכות כי יצירתו של האמן תהיה מזוהה ומשוייכת אליו, ובפשטות, הזכות לקרדיט נאות, והזכות לשלמותה של היצירה. הזכות המוסרית, בניגוד לזכות הכלכלית של היצירה, אינה ניתנת להעברה או למכירה והיא חייה בועטת וקיימת גם שבעים שנה לאחר מותו של היוצר. כאן המקום לציין כי הפרה של זכויות יוצרים (מוסרית או כלכלית) מקנה ליוצר, לפי החוק הישראלי, זכות לפיצויים של עד 100,000 ₪ וזאת מבלי דרישה להוכחת נזקיו של היוצר. במקרים מסויימים הזכות לפיצויים גדולה עוד יותר – בכפוף לנזק בפועל.


אמנות המוצגת מלכתחילה לפומביות, זוכה להתייחסות נפרדת בחוק. בניגוד ליצירות המוצגות במקומות פרטיים, יצירות שהן פסל, יצירה אדריכלית או אמנות שימושית זוכות להגנה פחותה[2],  בשלושתם נקבע כי שימוש בצילום או תיעוד שלהם אינו מהווה הפרה של זכויות היוצרים. אך נראה כי לא במקרה שמט המחוקק את השימוש בצילום של אמנות רחוב. מהחוק מתגלה כי שימוש באמנות רחוב מחייב עמידה בתנאים החלים על יצירות שאינן מוצגות בפומבי ובתוך כך זכות האמן לקרדיט, החיוב של המשתמש לזכות לרישיון שימוש והזכות לשלמות היצירה. 


מה שנראה די ברור מקריאת החוק טרם עמד לבחינה בבית המשפט והפסיקה הישראלית עדיין לא גיבשה עמדה לגבי הפרשנות של סעיף החוק המתיר שימוש ביצירות המוצבות במקום ציבורי (ושאינן יצירה אדריכלית, פסל או אמנות שימושית). הסיבה לכך היא משום שעדיין לא קם האמיץ שיעמיד שאלה זו בפני בית המשפט. ושלא יובן אחרת, הפרת זכויות של אמני רחוב מתגלות ללא הרף בפרסומות מסחריות, ביצירות נגזרות, בגניבה ספרותית (פלגיאט בלעז) ובכל במדיות השידור.


ניתן לנסות ולחזות מה תהיה גישת בית המשפט בישראל כאשר יידרש לדון בסוגיה של שימוש שאינו חוסה תחת הגנות ה"שימוש ההוגן" או ה"תמים" וזאת בהסתמך על מקרים דומים מהארץ ומהעולם. בין פסקי הדין שניתנו בתחומים אלו בעולם ניתן למצוא דיונים בעניין פסלים שהוצבו במקומות ציבוריים וסיסמאות שהוצבו במקומות ציבוריים אך בכולם מדובר ביצירות שהוצבו ברשות, אפילו בדיעבד, של בעל המקרקעין.


יצירות שהוצבו במקומות ציבוריים והושחתו זיכו את היוצרים בפיצויים

האמן גרשון קניספל תבע את עיריית חיפה על פגיעה בלתי הפיכה בתבליט קיר שיצר עבורה והוצב על קיר בית ספר בעיר בשנת 1965 ואשר הושמדה כולה בשנת 2012. התבליט, יצירה בגודל העולה על 30 מ"ר, פיארה את קיר בית הספר והייתה לנוף ילדותם של ילדים רבים. כנראה בשל פגעי הזמן, וגם בשל תחזוקה לקוייה, מספר אריחים מהתבליט נשרו וסיכנו את ילדי בית הספר. העירייה לא המתינה ומיהרה והסירה, בחציבה ובפטישונים, את היצירה כולה ו… השליכה אותה לפח.

קניספל גילה על הסרת היצירה לאחר שהנזק כבר מומש במלואו, ואפילו חיפוש בפחים אגב לא הניב כל ממצאים וכל שברי האריחים הושמדו ועקבותיהם נעלמו. קניספל תבע את עיריית חיפה ובסיומו של ההליך[3] בית המשפט קבע כי על העירייה לשלם לקניספל מעל ל-600,000 ₪, פיצויים ועוגמת נפש. בפסק הדין דן בית המשפט בהרחבה בנזק שנגרם לאמן, עלות הקמת היצירה, ערכה של היצירה והמוניטין של היצירה והיוצר ולפי ערכים אלו אמד את הפיצוי. ושלא יובן אחרת, קניספל כבר קיבל שכר על היצירה כשיצר אותה ויישם אותה לראשונה, ולעיריית חיפה הייתה הזכות להשתמש ביצירה. אלא שהזכות שהעירייה קיבלה ביצירה לא התירה לה להרוס אותה – ומכאן זכותו של היוצר.

הרחבה נוספת בעניין קניספל נמצאת כאן


מקרה אחר המוכר בפסיקה הישראלית נוגע לשתי יצירות שהוצבו בשטח העיר קריית גת ונוצרו בידי האמן אבנר בר חמא. היצירות, פסלים להנצחת נופלים ממערכות ישראל, הוצבו במקומות מרכזיים בעיר והיו חלק מהנוף העירוני במשך שנים. פגעי הזמן והסביבה שחקו את היצירות ובעירייה התלבטו מה לעשות עימן. יצירה אחת נעקרה בידי עובדי העירייה והושלכה לפח כפסולת. וכאילו מדובר בבדיחה מיקום מקביל, מישהו במסדרונות העירייה החליט שתהיה זו דרך טובה לשמר את היצירה השניה בצביעתה בצבעים עזים, כמובן ללא אישורו או הסכמתו של האמן. גם במקרה זה קבע בית המשפט כי היה על העירייה לתחזק את היצירות, אפילו שרכשו את היצירות ממנו בעבר, ועל כן האמן זכאי לפיצוי בשיעור של 20,000 ₪ לכל יצירה.[4]


יצירה זמנית – האם ניתן להעתיקה

בניגוד לפסלים, יצירות אדרכליות ואמנות שימושית המוצבים דרך קבע ברחוב, אמנות רחוב יש לה, מטבעה, חיים קצרים. יש מיצבים ומייצגים המוצבים מראש לפרק זמן קצר מאוד ויצירות שנמחקות או נגנזות זמן קצר אחרי שהוצבו בשטח הציבורי. הוראות סעיף 23 לחוק זכות יוצרים קובעים במפורש כי ההגנה הניתנת הנה ליצירות המוצבות דרך קבע במרחב הציבורי.

רק במקרה אחד, בו יצירה הוצבה בחלון ראווה והועתקה והופצה, קבע בית המשפט כי מדובר בהצבה זמנית וככזו היא אינה תחת הגנת סעיף 23 לחוק. אבל קשה לומר מה תהיה עמדת בית המשפט במקרים אחרים.


אומני רחוב בארה"ב זוכים להכרה בבתי המשפט ואף לפיצויים

הצצה לארה"ב ולאנגליה מגלה כי מעמדם של אמני הרחוב עמד ועומד לבחינה משפטית לא פעם. בעוד שאמנים כמו BENSKI אינם עומדים על זכויותיהם ביצירותיהם ושומר על האנונימיות שלו אפילו תוך ויתור על פרנסה מיצירותיו, אמני רחוב אחרים יוצאים מהצללים ומהאנונימיות ונלחמים על זכויותיהם למול הפרות בולטות של זכויותיהם.

באחד המקרים המעצב האיטלקי Moschino עיצב שמלה עליה הודפס ציור מיצירתו של אמן הרחוב Joseph Tierney הידוע בשם העט RIME. היצירה, זוג עיניים בצבעים אדום ושחור, נצבעה בהזמנה על קיר בדטרויט והועתקה והודפסה כמוטיב מרכזי על השמלה שנלבשה על ידי הדוגמנית ג'יג'י חדיד וקייט פרי. RIME טען כי היצירה הנגזרת, בגד עיצוב לעשירון העליון, מהווה הפרה גסה של יצירתו ופגיעה במוניטין שלו כאמן רחוב. לבסוף הצדדים הגיעו להסדר פשרה אשר אומנם נותר חסוי אך ניתן להניח כי כלל פיצוי כספי ניכר לאמן.


פסק דין שניתן לאחרונה בארה"ב מצביע על שינוי ניכר במעמדם של אומני הרחוב וערך יצירותיהם. בפסק דין מיום 12.2.2018 שניתן בניו יורק נקבע פיצוי תקדימי בסך 6.76 מיליון דולר לאומני רחוב בפרשת "5Pointz". התובעים הוכיחו כי 36 יצירות מבין מאות הציורים, סטיקרים וגרפיטי, הנן יצירות "מוכרות" והסרתם מהווה פגיעה בשלמות היצירה האסורה לפי דיני זכויות היוצרים. בית המשפט בניו-יורק השתכנע כי היצירות האמורות ראויות להגנת החוק לאור מורכבות הביצוע של הציורים, הטכניקה המקצועית שנדרשה בביצוע כל אחת מהיצירות שזכתה לפיצוי, מקוריות היצירות והמוניטין להן זכו בעולם האמנות והאקדמיה. אומנם לא ניתן צו המונע מבעל המקרקעין להסיר את הציורים אך הוא נאלץ לפצות את האמנים על הפגיעה בזכותם ביצירות בסכום גבוה ותקדימי.


הפסיקה החדשנית בעניין 5POINTZ משמעותית לאמני הרחוב משום שהיא מעלה על נס את הזכות הערטילאית של היוצר ואף מראות כי זכותם יכולה לגבור, כלכלית, על הזכות המוחשית של בעל המקרקעין בנכסיו. בעוד שיש לאומני הרחוב מוניטין של אמנות חתרנית ואנטי ממסדית, בית המשפט העניק ליוצרים פיצוי כספי. פיצוי יאפשר להם להמשיך לצור, אך חשוב מכך, יש בכך לצור תמריץ לשימור יצירות רחוב. מנגד, היא עתידה להביא להקפדה של בעלי נדל"ן על ניקיון הקירות החיצוניים ולסרב ליישום יצירות אמנות עליהם.


הפסיקה בארה"ב – בשורה?

יישום יצירה על גבי בניין או מבנה אינו פשוט כשלעצמו אך כשמדובר ביצירה המיושמת על מבנה או בניין מתעוררים קשיים משפטיים אחרים. בעליו של מבנה זכאי לבחור מה יעשה בקניינו, והוא כמובן זכאי גם כי קירותיו יישארו נקיים. הצייר, אפילו שעה שיצר יצירת רחוב משובבת עין ונפש, אם הוא מצייר ללא אישור הבעלים הוא עובר מגוון עבירות, בהן עבירות פליליות ועבירות של גרימת נזק לרכוש.


בהחלט יתכן כי תביעה של אמן רחוב כנגד בעל מקרקעין על פגיעה ביצירתו תזכה לכתף קרירה מצד בתי המשפט והעדפה של זכויות בעלי המקרקעין. במקרה כזה יאלץ בית המשפט להסביר את ההגנה הספציפית שניתנה בחוק זכות יוצרים.

מנגד, ולעמדתו הצנועה של כותב שורות אלו, הזכות הקניינית של בעל מקרקעין אינה שוללת את זכויותיו של אמן הרחוב, ובייחוד כשמדובר באמן רחוב אשר יצליח להוכיח את המוניטין שלו ושל יצירותיו. גם לחלוף הזמן מאז יושמה היצירה ועד לפגיעה בה יהיה משקל ממשי בהחלטת בית המשפט. בהחלט ניתן כי ייפסקו פיצויים לאמן רחוב אשר יצירתו נפגעה – אפילו אם היצירה פגעה בקירות החיצוניים של מבנה וללא רשות הבעלים.

בהתאם, נראה לכותב שורות אלו כי שימוש של חברות ביצירות רחוב לקידום מסחרי שלהם, ללא מתן קרדיט ליוצר וללא רשותו, מהווה הפרה של הזכות המוסרית והכלכלית של אמן הרחוב ואף מקנה פיצוי בשל התעשרות על חשבונו.

ויצירתו של יגאל שתיים? עיריית תל-אביב מיהרה וניסתה להוריד את שכבת הצבע שיישמה על גבי הציור. למרבה הצער, כשהיא ניסתה להחזיר את הגלגל אחורה, הציור נפגע. ככל הנראה קמה לעיריית תל אביב האחריות לשמור על שלמות היצירה ותחזוקתה ונראה כי היא תפעל על מנת לשקם את היצירה באמצעות האמן. 


מה שבטוח, אמנות הרחוב בישראל, ובפרט באיזור גוש דן, חיה ובועטת ויש לה חלק בהכנסות מתיירות פנים וחוץ. מוטב היה לו הרשויות היו מפנימות זאת והיו נוהגות במשנה זהירות, ואף בתכנון מוקדם, למיסוד וחיזוק אמנות הרחוב בישראל תוך הבנה של תרומתן לשיח התרבותי בחברה הישראלית.


[1] חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, להלן – החוק.

[2] ס' 23 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

[3] תא (חי') 50172-01-13‏ גרשון קניספל נ' עיריית חיפה [מאגר נבו]

[4] ת"א (מחוזי חיפה) 5211-08 מיום 7.6.2012.


קרדיט לתמונת הפתיח וליצירה שבה: יגאל שתיים.

קרדיט לתמונה בגוף הכתבה וליצירה: ליאור בן טוב.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.