פוסטים

בין "נמרוד" ל"מוטי" – על הגנת "שימוש הוגן", השראה ויצירה מקורית

סוגיה של "שימוש הוגן" או "שימוש לרעה" – דעה

על פסל משנת השלושים לעומת אחיו החדש


"אתה מהמחנה הישן של נמרוד או של הצעירים ומוטי"? ממש כמו במאבק האייקוני שבין נאמני עפרה חזה לבין נאמני ירדנה ארזי, אמנים, מבקרי אומנות וצרכני תרבות נדרשים ונאלצים, לנקוט עמדה רצינית וחד משמעית באיזה צד של המתרס התרבותי והאומנותי הם ניצבים ביחס לשני פסלים דומים להפליא שנוצרו בהפרש של כמעט 80 שנים.

הסיפור החלוצי של נמרוד והסיפור של מוטי הישראלי

ולמי שפספס את המהומה הרבה, "נמרוד" הוא השם שבחר הפסל יצחק דנציגר בשנת 1939 לדמות הגבר שעל כתפו בז, אשר פיסל בכישרון רב. נמרוד הפך לשם נרדף ואייקון לתרבות הישראלית החלוצית המתפתחת. בעקשנות וחוצפה חלוצית, נמרוד פילס עצמו בין חומרי היצירה הרבים והצלמיות עד למקום של כבוד במוזיאון ישראל ומצא לו מקום בתולדות האומנות הישראלית והציונית. מוטי, המקביל לו, יצירת האמן איל אסולין, מפוסל בצבע שחור, ובעל אלמנטים דומים עד זהים לחברו הבהיר, נמרוד. על כתפו לא תמצא בז אצילי ופראי כמו זה שיושב בבטחה על כתפו של נמרוד, אלא חתול שחור העונד לצווארו שרשרת מוזהבת אשר מוטבעים בה האותיות "חי". כן, גם אבר מינו של מוטי גדול משמעותית מזה של נמרוד. מוטי הוצג לראשונה לציבור בשנת 2018 וברור ששאב מוטיבים מרכזיים מדמות אביו החלוץ ואולי זהו בכלל אחיו התאום, שהופרד ממנו בהפרש של עשורים רבים.

יורשיו של דנציגר נחרדו כשראו את הצלחתו של מוטי ומיהרו והודיעו למוסדות שהציגו את האח התאום והצעיר, יצירתו של אסולין, כי הצגה, פרסום והפצה של מוטי מהווה הפרה של זכויות היוצרים של דנציגר בנמרוד. הגדילו היורשים וטענו כי מוטי מבזה ומשפיל את נמרוד משום שאבר מינו והשימוש בחתול על כתפו אינם אלא השפלה שפלה של נמרוד האצילי והידוע. וכך נולד לו מאבק בין עולם האומנות "הישן" לעולם היוצרים החדש, אוהדים שאינם מבינים על מה המהומה – ובעיקר נחרדים מחוסר הפירגון למוטי הצעיר וליוצרו שהתרומם מן העיירה בדרום.

אבל המחלוקת לא תוכרע בידי צוות המושבעים של "כוכב נולד" או ההצבעות באינסטגרם והיא נוגעת לקודש הקודשים של דיני הקניין הרוחני וזכויות היוצרים. הנה, אוהדי מוטי טוענים בעדו ובעד חופש הביטוי, נאחזים בטענות של "הבעת ביקורת" ו"שימוש הוגן", כלים מתוך חוק זכויות יוצרים, ומקריבים לטעמי את זכויות האומנים כולם. והתוצאה, לו תתקבל עמדתם, עתידה ועלולה להיות הרסנית ובלתי הפיכה, נושרת כפרי בשל בכפם של מפרים סדרתיים המייחלים להרחבה של המונח "שימוש הוגן".

ביקורת תרבותית באמצעות יצירות חדשות, כאלו המתקשרות עם יצירות ישנות, מטילה אתגר לא קטן על בתי המשפט בישראל ובעולם. כבר מלפני שנים רבות מצא עצמו המאייר הישראלי המוכר דודו גבע במאבק משפטי למול אולפני דיסני. במחלוקת שם קבע בית המשפט שהברווז של גבע מפר (!) את זכותו של דונאלד דאק הידוע. כבר אז נדחו טענותיו היפות והחשובות של גבע לעניין הבעת הביקורת והפארודיה על הסלבריטאי מהמערב [רעא 2687/92‏ ‎ ‎דוד גבע‎ ‎נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, 20.12.1993].

אז, ועוד טרם נחקק חוק זכות היוצרים בצורתו המוכרת כיום, ואפילו שמרבית המוטיבים של הברווז הישראלי רחוקים שנות אור מאלו של חברו האמריקאי, קבע השופט מלץ כי אכן סאטירה יכולה להתקבל כ"שימוש הוגן" ביצירת דיסני. ואולם מלץ קבע שגם את חופש היצירה הזה יש להגביל כאשר יש ""פלישה לתחומה" של היצירה המקורית, הנובעת מן החיקוי".

אז אולי כוחו של ה"דאק", שהוריו הם אולפנים מהגדולים והחזקים בעולם, השפיעו על התוצאה המשפטית, בייחוד למול הברווז המקומי מהביצה שלנו. לעצמי נראה שההשוואה בין התאומים נמרוד ומוטי מעמידים את כוחו הכלכלי והתרבותי למיטב השפיטה, ולכשעצמי, נראה שמדובר בתאומים זהים שרק צבעם שונה. אז המרחק בין הדאק לברווז רחוק מאוד מבחינת הדמיון שביניהם ולמרות זאת לא הוכר השימוש הישראלי כ"הוגן", אז תמוהה טענתו של אסולין להבדלים בין מוטי, יציר כפיו, לנמרוד.

רק לאחרונה ניתן פסק דין מעניין אשר בחן באופן מדוקדק את גבולות הביקורת והסאטירה בין שתי יצירות דומות וזאת בעניין קמפיין קפסולות לקפה. במרכז הקמפיין הפרזנטור ג'ורג' קלוני שניסה למכור לנו קפה יוקרתי, וממולו, קמפיין שהפרזנטור שלו הוא כפיל של זה הראשון. אלא שזה האחרון מוכר קפסולות קפה מתחרות [עא 3425/17 ‏  ‏ ‏Societe des Produits Nestle‏ נ' אספרסו קלאב בע"מ [7.9.2019]. בדקדוק רב בפרטי המקרה ניתח השופט הנדל את דמותו של קלוני מטעם נספרסו בהשוואה לכפילו וקבע: הכפיל מגחיך את הקמפיין היוקרתי של נספרסו. הנה, תחת תדמית יוקרתית בדמותו של קלוני, הכפיל מציג תדמית עממית והלעג נועד להמחיש "נקודה עניינית וקונקרטית בקשר לתדמית של נספרסו…".

בניגוד לענייני הקפה, כל שיש למול עיני מבקר האומנות, ובעתיד, בבחינתו את התאומים מוטי ונמרוד, ככול ויובא לביקורת שיפוטית, הנם הפסלים השותקים. וגם כאן הפעם נראה לי שההבדלים בין התאומים אינם רחוקים דיים בכדי להקנות למוטי זהות שונה היכולה להיחשב כביקורת על אחיו הבהיר והוותיק בציון. אלא שהמאבק כאן אינו רק פרשני אלא עקרוני. הכרעה המרחיבה את פרשנות ה"שימוש ההוגן" עלולה להיות מושפעת מאהדת הציבור, ממש כפי שאירע לאחרונה במחלוקות שבין צלמת לעזבונו של אנדי וורהול. וורהול, כידוע, מוכר במניפולציות שערך לתצלומים איקוניים של ידוענים והטבעת סגננו הייחודי בתדפיסיו. במקרה שלהלן וורהול נטל צילום של הזמר פרינס, שהוטבע בידי הצלמת לין גולדשמיט, וערך את התצלום לפי סגננו המוכר. בית המשפט בניו יורק דחה את תביעתה של גולדשמיט, שהתנגדה לשימוש שערך וורהול ביצירתה (ומובן מבלי שנהנתה מתמלוגים או הכנסות בשל השימוש האמור) בטענה לפיה השימוש שעשה וורהול בתמונה לא השאיר כמעט דבר מהיצירה המקורית ובטענה כי הזיקה בין היצירות נותקה. אפילו שאין ספק שיצירתו של וורהול נולדה מתוך יצירתה של גולדשמיט, בית המשפט בניו יורק קבע שמדובר ב"שימוש הוגן" ביצירתה, ולמעשה אייד וביטל את זכות היוצרים שלה. גולדשמיט, אגב, טרם הרימה ידיים ומיהרה להודיע כי היא תערער על פסק הדין – ומבחינות רבות הרמיסה של זכותה כצלמת זוכה לאהדה רבה דווקא משום שאינה ידועה ועשירה כעיזבונו של וורהול.

הרציונאל הבסיסי שבדיני זכויות היוצרים נועד לתמרץ יצירה מקורית ולאפשר ליוצר להתפרנס מעמל כפו, לשמור על שלמות יצירתו ולכל הפחות לזכות להכרה כמולידה של יצירה. הזכות לעשות "שימוש הוגן" ביצירה של אחר לא נועדה לאיין את זכויות בסיסיות אלו, וטמונה סכנה רבה בהרחבת הפרשנות לשימושים המקנים הגנה למפרי זכויות יוצרים. עמידתם של יורשיו של דנציגר על כך שלא יעשה סילוף ביצירה נמרוד וטענתם כי לא מדובר ב"שימוש הוגן" חשובה והגיונית ומביאה לידי ביטוי את הזכות הבסיסית של יוצר לשלוט בקניין הרוחני של יצירתו, החורג מהקניין הפיזי – הפסל עצמו.

כך, במטוטלת שבין זכויות היוצרים לבין מתן תמריץ להשראה לשם יצירה מקורית חדשה, טענת ה"שימוש ההוגן" הנטענת בידי אסולין מסוכנת. ההכרעה בין אוהדיו של מוטי לאוהדיו של נמרוד, מחייבת בחינה רוחבית של השפעת הפרשנות למהו "שימוש הוגן". בייחוד יש לתת את הדעת לקיומן של הפרות זכויות היוצרים שהן מנת חלקים של אומנים רבים, מתחילים וותיקים בידי מפרים סדרתיים המייחלים לכלים משפטיים אשר יאפשרו להם לחמוק מאחריותם לאחר שנתפסו מפרים זכות יוצרים. מוטב היה אילו נאמני מוטי היו מבינים כי הרחבת הפרשנות של מהו "שימוש הוגן" מהווה חרב פיפיות שתנוצל במהרה בידי מפרים ותהיה לרועץ ליוצרים באשר הם.

הכותב הנו עו"ד ובעל משרד העוסק בתחום זכויות יוצרים וקניין רוחני ומייצג אמנים, יוצרים ואמנים.  



כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

שברת? שילמת! פסל שהושמד זיכה בפיצויים בלמעלה מ-600,000 ש"ח

יש כאן מישהו שלמד בתיכון עירוני ה' בחיפה?

כשבית הספר עירוני ה נבנה, אי שם בשנות ה-60, התגייס אמן ופסל בשם גרשון קניספל ויצר תבליט – ריקוע, שתוכנן לפאר את חזית הבנין.

אך התבליט הוסר ונשבר לרסיסים ברשלנותה של עיריית חיפה


וכך היה

גרשון קניספל הוא אמן שהקים פסלים רבים ברחבי ישראל, ובעיקר בעיר מגוריו חיפה.

כשעיריית חיפה פרסמה מכרז להקמת פסל חדש, הוא ניגש, וזכה.

קניספל קיבל את שכרו ובמאמץ ניכר הקים את היצירה, תבליט עצום ממדים שגודלו למעלה מ-30 מ"ר. בניית התבליט הסתיימה בסוף שנת 1965.

אלפי תלמידים הזיעו בשיעורי ספורט בצילו, עמדו בטקסים לצד הפסל והתפעלו מעוצמתו באמצע נאום מרגש של מנהל השכבה, התנשקו לראשונה…

והשנים חלפו, ובשנת 2012 התגלה לקניספל כי הפסל, או ליתר דיוק – רסיסיו, מונחים על מדרכת הרחוב ממתינים למשאית הזבל שתפנה אותו למזבלה הקרובה.

אתם מבינים, מישהו בעיריית חיפה החליט שהגיע העת להסיר את התבליט העתיק מהקיר.

אולי כי הזמנים השתנו, אולי כי דהה, או אולי כי הוא כבר לא התאים כל כך לעיצוב חצר בית הספר.


התבליט ושברו

קניספל מיהר והגיש תביעה לבית המשפט (תא (חי') 50172-01-13‏ גרשון קניספל נ' עיריית חיפה [מאגר נבו]). בהליך בבית המשפט התברר כי אכן חלקים מהיצירה, אריחים מתוך הפסל, נשרו. 

התגלה כי עיירית חיפה מיהרה להסיר את הפסל מהקיר בשל הסיכונים שבנפילת האריחים. עתם מבינים, העירייה לא ייחסה כל חשיבות לכך שמדובר ביצירה שהושקע בה עמל רב: זמן, חומרים ומחשבה.

ככה, ובגלל שנשרו מספר בודד של אריחים, במקום לתקן ולתחזק את היצירה, הסירו את הפסל כולו – חצבו וריסקו אותו לרסיסים.

אם אתם אומנים פלסטיים אז בטח תוכלו לדמיין ברוחיכם כמה השקעה נדרשה בהקמה של פסל המורכב מאריחי תבליט בגודל של 30X50 ס"מ ובעובי 5 ס"מ ואשר חוברו יחד ליצירה שגודלה למעלה מ-30 מ"ר.


ומה החוק אומר?

אחת מהזכויות היסודיות של אמן ביצירתו הנה זכותו לשלמות היצירה,

כלומר, הזכות שיצירתו תישאר שלמה. 

במילים אחרות, הרוכש של הזכות הכלכלית ביצירה לא יכול לעשות בה כל העולה על דעתו.

עליו לתחזק את היצירה, לשמור עליה ואסור לו "לשדרג" לשנות או להסיר ממנה חלקים.


שברת? שילמת!

בית המשפט דחה את טענת עיריית חיפה כי לא הייתה אפשרות אחרת במקום להסיר את הפסל כולו, ובוודאי באמצעים שריסקו את היצירה כולה לרסיסים.

בית המשפט קבע כי בעלותה של עיריית חיפה ביצירה אינה מאפשרת לה לעשות ביצירה כל העולה על רוחה. לקניספל נותרה לעולם הזכות לשלמות היצירה.

לאחר שנקבע כי עיריית חיפה התרשלה בטיפול ביצירה, נפנה בית המשפט להערכה של שווי היצירה שהושמדה.

נזקיו של קניספל הוערכו כולם ב- 533,920 ש"ח, מתוכם 40,000 ש"ח בשל הפגיעה שנגרמה למוניטין של קניספל. 60,000 ש"ח מתוכם בשל עוגמת הנזק שנגרמה לו.

סה"כ שילמה עיריית חיפה לקניספל למעלה מ-600,000 ש"ח בשל נזקיו (כולל הוצאות משפטיות).


אז בפעם הבאה שנופלת לידכם יצירה מקורית, דעו שאתם אחראים על שלמותה.
ואם אתם יוצרים, תקפצו מדי פעם לבקר את היצירות שלכם. אני בטוח שהתגעגעתם אליהם.

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.