פוסטים

תמונות פורנוגרפיות שהופצו ופגעו בפרטיות – המורה, הדליפה והפיצוי

תמונות מביכות דלפו מהמייל האישי של מורה והתפרסמו בקרב תלמידיה,

רשלנות בית הספר זיכתה אותה בפיצויים בשל הפגיעה בפרטיותה


היה זה מסוג הידיעות הפרובקטיביות בעיתונות – "תמונותיה של מורה נמצאו באתר פורנוגרפיה באינטרנט".

ציבור ההורים המודאג שגילה בקבוצות וואטסאפ של תלמידים סרטוני פרונוגרפיה של המורה לא חשבו פעמיים ופנו להנהלה בדרישה לסלק את המורה מבית הספר.

האמת שהתגלתה מאוחר יותר מגלה על רשלנות ופגיעה חמורה בפרטיותיה של המורה – פגיעה שעלתה למורה במשרתה והלבינה את פניה.


רשלנות שהביאה לפרסום קבצים פרטיים

גילה (השם המלא במערכת) התחילה לעבוד בבית ספר באשקלון. בית הספר התגאה בהיותו בית ספר "מתוקשב" – כזה המקדם לימודים באמצעות מחשבים ואמצעי תקשורת מתקדמים. עם תחילת עבודתה הביאו לגילה מחשב טאבלט וטכנאי מטעם בית הספר הדריך את גילה כיצד להפעילו. הוא ביקש שגילה תכניס את כתובת הדואר האלקטרוני שלה לשם הפעלת המחשב. וכך עשתה.

כמה ימים לאחר מכן שכחה גילה את המחשב בכיתה והמחשב הוחזר לה בידי כמה מתלמידיה. אך הנזק כבר נגרם – מישהו מהתלמידים פתח את המחשב וגילה בו קבצים פורנוגרפים בהם מצולמת גילה והפיץ את התמונות באפליקצית וואטסאפ.

אתם מבינים, בחשבון הדואר האלקטרוני של גילה היו קבצים אישיים שלה שמצאו את דרכם למחשב הטאבלט. מכאן ועד לחשיפת התמונות הדרך הייתה קצרה.


אחריות להדרכה נאותה של בטחון ברשת

בית המשפט קבע כי היה על בית הספר להדריך את גילה לגבי השימוש בטאבלט בדומה להדרכה בכל כלי עבודה – אלא שאיש המחשבים לא היה מקצועי ולא הדריך את גילה על הסיכונים ברשת ובשימוש בטאבלט. מאחר ואיש המחשבים עבד עבור בית הספר – בית הספר נמצא אחראי לנזקיה של גילה.

בית הספר היה צריך לצפות כי אדם שמקבל לידיו מכשיר כזה ואינו מכיר אותו, ועל כן היה על בית הספר לצפות את האירוע ונזקיו פסק כי גובה הפיצוי בגין הפגיעה בפרטיותה של גילה יהיה בשיעור של 80,000 ש"ח.

הוראות חוק הפרטיות, תשמ"א-1981 קובעות פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בפרטיותו של אדם, ובאם הפגיעה הייתה בכוונה לפגוע – אף כפל הסכום.


אשם תורם ורשלנות בשמירה על הפרטיות

נחזור לגילה – אומנם בית המשפט קבע פיצויים של 80,000 ש"ח בשל הפגיעה בפרטיותה, אך גם נקבע כי גילה, המורה, אשמה במחצית מהנזק.

בית המשפט הטיל על גילה אחריות משום שלא ידעה כי התמונות עדיין מצויות אצלה בחשבון הדואר האלקטרוני שלה והעובדה שלא שמרה באופן מאובטח על התמונות הפרובקטיביות.

במקרים אחרים בית המשפט קבע כי העובדה שאדם מצטלם באופן פרובקטיבי או בעירום מטיל, לכשעצמו, הסתכנות מרצון ואחריות של המצולם לתוצאות הצילום.

 


אז מה עושים?

מצד אחד זו אחריותו של כל אדם ואדם לשמור על פרטיותו. הצטלמתם או צילמתם צילום עירום או פרובקטיבי – שימו לב שהמדיה הזו מאובטחת ואינה מופצת.

העברתם למישהו מכשיר או תוכנה שיש בה אפשרות לפגיעה בפרטיותו של אדם – יש לכם אחריות ללמד אותו על הסיכונים שבמכשיר.


ואם גילית תמונה שלך ברשת שעלולה לבזות או להשפיל?

אין כאן כלל אחיד – ייעוץ משפטי נאות הנו חשוב, ולעיתים גם פנייה למשטרה.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

רוצים לקרוא עוד על פרטיות – קראו כאן

רוצים לקרוא את המדריך לצילום במרחב הציבורי – קראו כאן
על סיכונים משפטיים בפרסום תמונות פרובקטיביות – קרא כאן

בין פרטיות, לשון הרע וזכויות יוצרים – הסיכונים המשפטיים בפרסום תמונות

צלמ/ת? דוגמן/ית?

הזמנת צלם שיערוך לך "בוק" או יום צילום?

אולי הזמנת דוגמן/ת להעשיר את תיק עבודות הצילום שלך?

על השימושים המותרים והאסורים ביצירות

ועל הסיכון המשפטי בצילום ופרסום תמונות פרובקטיביות


בעלות בזכויות היוצרים אינה מגינה מפני שימוש פוגעני ביצירה.

על פרסום פוגעני של תמונות פרובקטיבות וקטינים במדריך המשפטי שלהלן.


אך מה קורה אם תמונה של פלוני או אלמוני שצילמתם יכולה לגרום לו למבוכה, להשפלה ולהעליב אותו

ואם הזמנתי צלם שיצלם אותי ואיפשרתי לו לעשות שימוש בתמונות – האם מותר לו לעשות כל שימוש בתמונה?

הדילמות האלו עולות מדי יום אך בייחוד בצילומים שהם מלכתחילה פרובקטיביים, אינטימיים ובצילום קטינים וחסרי ישע.

המדריך המשפטי הבא נועד לצלמים מקצועיים וחובבים, לדוגמנים ודוגמניות וגם לכלל הציבור שמזמין צלם לערוך צילומים שלו ושל משפחתו, ובהם צילום אומנותי, צילומי היריון ותדמית.


אפילו אם הוסכם כי לצלם זכויות לפרסום את התמונות – הוא לא יכול לפרסם תמונות פרטיות

ש', (שלומית לשם העניין), הזמינה צלמת לצלם אותה ואת הבטן ההיריונית שלה. היא רצתה זכרון מהתקופה המיוחדת הזו בחייה.

שלומית ממש הופתעה לראות אחת מהתמונות שלה, בטן חשופה, מופיעה באחד המעברים בקניון, כפרסומת למרפאה. שלומית פנתה לבית המשפט וטענה לפגיעה בזכויותיה לפרטיות ולשם טוב.

בית המשפט קבע כי השימוש בצילום האינטימי פוגע בזכותה של שלומית לפרטיות ובוודאי כשלא ניתנה רשות לכך משלומית והשימוש נועד לרווחי הצלם והמפרסם. עוד נפסק פיצוי בשיעור של 90,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח.

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 מאפשר לצדדים להסכים כי הזכויות הכלכליות ביצירה המוזמנת תשאר בידי הצלם/היוצר. אך אפילו אם זכות היוצרים נותרה בידי היוצר אין היא מאפשרת פגיעה בפרטיות.

[תא (ת"א) 39123-12-10‏ ‏ ש' ז' נ' עדי ארד , הש' נועה גרוסמן, 30.6.2013, מתוך מאגר נבו].


פרסום תמונה בהקשר משפיל מהווה לשון הרע

במקרה אחר נערה פנתה לסוכן לדוגמנות כדי שייצג אותה וימצא לה עבודות בתחום. היא העבירה לידיו תמונות שונות, בהן תמונות שלה בבגד ים. הסוכן העביר את התמונות לצד שלישי וזה השתמש בתמונות לשם קידום בצורה פרובקטיבית וזולה יחד עם כתוביות המציגות את הנערה כמציעה שירותים מיניים.

הנערה תבעה את סוכן הדוגמנות והמפרסמים ובית המשפט קבע כי התמונות עצמן אינן מבזות או משפילות אך ההקשר בהן הובאו ופרסמו הופכים את הפרסום ל"לשון הרע". וכך בלשון השופט:

"הצגת התובעת כ"כוסית", הפנוייה ל"דייט הלוהט", המוכנה להיפגש עם מי ש"ריגש" אותה, ונרמז שהיא – "אוהבת ….", כלומר, אוהבת דבר מה שיש לצנזרו ושאין לציינו במפורש ברבים וכדומה לכך, הינה בבחינת ביזוי והשפלה"

במקרה זה הוראות חוק הגנת הפרטיות לא באו לעזרתה של הדוגמנית, משום שהצטלמה מרצון. אך מעבר על הוראות חוק איסור לשון הרע הביאו לפיצוי הדוגמנית בסכום של 50,000 ש"ח והוצאות משפטיות בסך 7,500 ש"ח בנוסף.

במקרה זה לסוכן הדוגמניות היה רישיון לעשות שימוש בתמונה אבל בית המשפט קבע שלא כל שימוש מותר, ובוודאי לא שימוש שיכול לבזות או להשפיל את הדוגמנית. הסוכן או המפרסם יכולו לפנות לדוגמנית ולבקש את רשותה לפרסום, רייליס, אך בהעדר אישור כזה נקבע הפיצוי.

[תא (ת"א) 162477/09 ‏ ‏ אליזבת פארן נ' חן מסיקה (מאגר נבו, 26.5.2011, הש' דן מור). ראה גם בעניין

[ראה במקרה דומה תא (חי') 1696-02-11‏ ‏א' מ' נ' סוכנות ‏HH.MODELS‏ בבעלות מסיקה חן ושות'‏ (הש' נסרין עדוי, מאגר נבו, 18.11.2014)]


גם אם ניתן רילייס, תוקפו יכול להיות מוגבל

במקרים הקודמים, לו היה המפרסם מקבל אישור מראש לפרסום הוא לא היה מבצע כל עבירה. אך הפסיקה מלמדת שריליס לא משחרר מכל פרסום.

באחד המקרים התגלה לפלוני, נקרא לו אריה לשם העניין, שתמונות פרובקטיביות שלו מצעירותו, בהן תמונות עירום שלו, פורסמו בפייסבוק, באתר אינטרנט ובספר צילומים. התמונת צולמו 30 שנים קודם לכן והצלם לא הציג כל אישור לפרסומן או כל הסכם אחר בינו לבין אריה בקשר לתמונות.

אריה היה מאוד מודאג לשמו הטוב בשל פרסום התמונות. בית המשפט השתכנע כי התמונות צולמו במסגרת פרטית. העובדה שהסכים להצטלם אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הסכים לותר על פרטיותו לזמן בלתי מוגבל. נקבע כי היה על הצלם לשוב ולבקש רשות (רילייס) מאריה לפני פרסום התמונות שצולמו 30 שנים מוקדם יותר.

באשר לצילום העירום קבע בית המשפט כי פרסום התמונה משפיל ומבזה את אריה בשל עצם הופעת העירום.

[תא (הרצ') 21945-07-14‏ ‏ פלוני נ' אריאל סמל [מאגר נבו, שלום הרצליה, הש' אילן סלע, 31.1.2016]


לא כל פרסום בעירום הוא מבזה

לדעתי פסיקת בית המשפט בעניין אריאל סמל היא בעייתית, ובייחוד לאור המציאות היום בו ישנם דוגמנים שעיסוקם המדגמנים בעירום. מנגד, ההקשר של הפרסום, הציפייה של הדוגמן לסוג החשיפה שיקבל וכו' היא שתכריע בעניין זה.


ההמלצה – לחתום על הסכם מפורט ורילייס מפורט

והדבר נכון גם לדוגמן/ת וגם לצלם/ת ולמפרסם.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

רוצים לקרוא עוד על פרטיות – קראו כאן

רוצים לקרוא את המדריך לצילום במרחב הציבורי – קראו כאן

אחריות מארגנים ורצים לנזקים בריצות שטח ואתגר

משתתפים במירוצים? בריצות חברים? באתגרי ריצה?

הנחת היסוד של הרץ החובב הוא ש"המארגן ידאג לי"

אבל לא תמיד ההנחה הזו נכונה


האם חשבתם מה יקרה אם תשברו את הרגל בריצה במדבר עם חברים? תיפלו ממצוק או תאבדו את הדרך באירוע? ומה אם מדובר ב "ריצת חברים", למפגש של עשרות רצים לריצות אתגריות שונות?

איפה מצוי הגבול בין האחריות האישית שלנו לאחריות של מי שיזם את האירוע? האם החתימה שלי על ויתור על אחריות מסירה אחריות מהמארגנים? על זה ועוד ברשימה הקצרה שלהלן.


את הרשימה הבאה כתבתי לאחר שיחה שהייתה לי עם חבר יקר שמארגן מדי פעם "ריצת חברים" בשטח ועל החשש שלו ממידת האחריות שעלולה להיות מוטלת עליו באם חלילה יקרה לאחד מהרצים נזק פיזי בלתי הפיך ואולי יותר גרוע מזה.

כשאנחנו, הרצים, משתתפים באירוע ריצה מאורגן ומסודר של חברת הפקה כזו או אחרת אנחנו נדרשים, לרוב, לחתום על הצהרה כתנאי להשתתפותנו.

הזהירים שביננו גם עושים ביטוח תאונות אישיות, בדיקות מאמץ תקופתיות וכו', גם אם איננו משתתפים באופן סדור במרוצים ואירועי ריצה.

מרבית הרצים מניחים כי אם יקרה משהו באירוע כזה יהיה מישהו שידאג לנו: לטיפול רפואי, לפינוי לבית החולים ואפילו לאחריות וביטוח באם נפצע או חמור מכך.


"כתב ויתור" אינו משחרר את המארגן מאחריות

כשאנחנו נפגשים ל"ריצת חברים" או "אתגר" שטח כזה או אחר אנחנו מניחים, אולי, כי המארגנים הם הנושאים באחריות לדאוג לנו. ההנחה הזו אינה מסירה מהאחריות האישית של כל אחד ואחד מהרצים. מנגד, לעיתים אנחנו נדרשים לחתום על "כתב ויתור" כתנאי להשתתפות באירוע – אך ויתור כזה אינו משחרר את המארגן מאחריותו.

אז עשיתי חיפוש קצר בין פסקי הדין מהשנים האחרונות בכדי ללמוד מה קורה או מה יקרה אם נפגע בריצה כזו. גיליתי כי "תניית פטור", כלומר ויתור של המשתתף על פגיעות עתידיות בשל הריצה אינו מביא בהכרח להטלת מלוא האחריות על כתפיו. כך, בתי המשפט הטילו אחריות על מארגנים, אפילו שעשו זאת ללא כוונת רווח, לבצע פעולות בכדי למנוע מהמשתתף להיפגע.

לשם הדוגמא אביא את הסיפור הטראגי של המנוח שלמה חרובי ז"ל שיצא לטיול רפטינג וקיפח את חייו שם. חרובי המנוח חתם על "תניית פטור" כזו וחברת הרפטינג טענה כי בשל כך אין לה אחריות לתאונה ולנזקיה. בית המשפט קבע אחרת ופסק כי חברת הרפטינג התרשלה ולכן אחראית לאירוע ולתוצאותיו הטראגיות. מדוע התרשלות – משום שחברת הרפטינג קבעה כללים לקיום מסע השייט אבל לא עמדה בהם בעצמה. אתם מבינים, חברת הרפטינג הודיעה למשתתפים כי לפני כל מקטע בעייתי היא תבצע עצירה ותבדוק אם התנאים מתאימים למעבר או לא ורק אחרי הערכת מצב בשטח ייקבע האם המכשול עביר ובטוח למשתתפים. בפועל לא בוצעו עצירות כאלו וכך נגרמה התאונה המצערת [ע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל [מתוך מאגר נבו, הש' מ' נאור, 13.4.2014].


אחריות משפטית: הסתכנות מרצון ואשם תורם

אבל אפילו לא הייתה "תניית פטור" כאמור, ברור לכל מי שעוסק בספורט מסוכן כי הוא מסתכן ומרצונו. חובבי הריצה יודעים כי ריצה על כרבולת חרירים מרגשת ושונה באופן ניכר מריצה בפארק הירקון וכי בריצה לילה יש ריגוש וחוויה ייחודית שאינה מתקבלת בריצת אספלט.

ואכן, בעניין אחר בו נפצע צנחן בנחיתה טענה החברה שהדריכה אותו כי היא אינה אחראית לאירוע או לנזק כי הצנחן "הסתכן מרצון". בית המשפט לא קיבל את הטענה הזו במלואה וקבע כי ה"הסתכנות מרצון" לא כללה את הסיכון כי לא יקבל הכוונה מדוייקת ורלוונטית בעת הנחיתה ולכן חייב את מדריכיו. עם זאת, בית המשפט קבע לצנחן "אשם תורם" לנזק שלו, בשל הסתכנותו הרצונית, בשיעור של 40% מהנזק [ת"א (חי') 512/98 נעים עזרא נ' סקאי קלאב בע"מ (21.9.2005, מאגר נבו)].


אז מה עושים?

אז מה ניתן ללמוד מכך לגבי "ריצות חברים" ואתגרים שונים?  למארגני הריצה צריך להיות כי ברור כי "תניית פטור" או הודעה לחברי הקבוצה כי מדובר בריצת חברים אינה פוטרת אותם מאחריות. על המארגנים לנסות ולצפות מקרים שיכולים להיווצר ולתת להם מענה. המענה יכול להיות מגוון ותלוי בנסיבות ויכול לכלול סיור מקדים, תדריך, כללי התנהגות לחברי הקבוצה וכיוצ"ב. מנגד, לנו הרצים החובבים יש אחריות כבדה למעשנו. עלינו להבין כי ריצה, בכלל ובפרט בתנאיי קיצון הנה תחביב מסוכנת, ובוודאי כשמדובר בריצה טכנית באזור מרוחק או אם רק עכשיו התאוששנו ממחלה. עלינו מוטלת האחריות למעשנו כי הנזק שיכול להיגרם מקלות דעתנו יכול להיות בלתי הפיך וכואב, לנו ולמשפחתנו.

 


אז בפעם הבאה שאתם מתכננים או מצטרפים לריצה אתגרית,
הפעילו שיקול דעת,
תחשבו מראש על התוצאות האפשריות

והיזהרו


רוצו, תהנו, אבל תתכננו מראש והיו ערניים כדי שתוכלו לשוב על החוויה הזו שוב ושוב ושוב…

הכותב הוא עורך דין ורץ חובב.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.