שוב חוזרים "לדפוק" את הצרכן הקטן: הטלת אגרה כתנאי לאכיפה הצרכנית האזרחית באמצעות תובענות ייצוגיות

בשנת 2006 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות אשר פתח דלת לאכיפה צרכנית אזרחית ששינתה את התנהלותם של עסקים כלפינו כאזרחים. רציונאל החוק הוא לאפשר אכיפה אזרחית של חוקים, צרכניים בעיקר ואשר לא משתלם לצרכן יחיד לתבוע לבדו בשל עבירות על חוקים אלו.
כעת מונח לאישור ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת תזכיר הצעת חוק הקובע כי תנאי להגשת בקשה לאישור תביעה כייצוגית הנו תשלום אגרה בשיעור של 12,000 ש"ח לתביעה המוגשת בבית המשפט השלום ו-24,000 ש"ח לתביעה המוגשת לבית המשפט המחוזי.
לטענת משרד המשפטים הסיבות להטלת האגרה הם צימצום העומס על בתי המשפט ובכדי למנוע הגשת תביעות סרק.
מנגד, תשלום אגרה כתנאי להגשת תביעה ייצוגית עתיד לפגוע קשות בכלי האכיפה האזרחית החשוב הזה ויחזיר את המשק שנים לאחור.

מאז נכנס החוק לתוקפו העולם הצרכני שאנחנו מכירים השתנה לבלי הכר והיצרנים ונותני השירותים הבינו כי לא ניתן לנצל אותנו, הצרכנים, אפילו אם מדובר ב-20 גרם פחות באריזה או בהנחה שהבטיחו לנו מראש ולא קיימו.
SLXLM
מאחר ולאיש אין אינטרס לתבוע על 4 ש"ח או על כמה גרמים פחות חוק התובענות הייצוגיות הסיר חסמי כניסה שהפכו את הכלי הזה לאפקטיבי ויעיל. כך נקבע שכר נאה לתובע שהגיש תביעה בשם הקבוצה אותה הוא מייצג וכך גם נקבע שכר נאה לעורך דין המייצג. וחשוב מכל, נקבע כי אין לשלם אגרה לבית המשפט עם הגשת התביעה.

 חלף לו עשור ובתי המשפט מצאו עצמם מתמודדים עם גל שוטף של תביעות ייצוגיות ובקשות לאישור שלהם. ממחקר "מחלקת המחקר של הרשות השופטת מיוני 2014 עולים הנתונים הבאים:
"בסך הכול 72.4% מתיקי התובענות הייצוגיות הסתיימו בפשרות והסתלקויות, שיעור גבוה בהשוואה ל-60.7% תיקי הייחוס האזרחיים בבית המשפט המחוזי, המסתיימים בפשרות או בבקשת התובע לחזור בו מתביעתו מכל סיבה אחרת."
עוד עולה כי כ-85% מהתביעות הייצוגיות המוגשות אינן מועילות כלל לקבוצות המיוצגות, וזאת הן בשל הסתלקות התובעים מתביעתם והן בשל סוג הסעדים המוענקים לקבוצות המיוצגות (שם, ע' 41).
אבל חשוב מכל:
 "…התובענה הייצוגית משנה את מאזן הכוחות בחברה ובכלכלה, במצבים שבהם נתבעים פוטנציאליים גורמים נזקים רבים ודומים למספר רב של נפגעים. במצבים אלה, התובענה הייצוגית מהווה כלי משמעותי להשגת הרתעה אופטימלית של אותם נתבעים פוטנציאליים, ופיצוי של המוני הנפגעים." (שם, ע' 43).

מה זה אומר?

זה אומר שתביעות רבות אינן מגיעות לשלבים מתקדמים של דיונים בבית משפט.
וגם, שהתועלת לקבוצות הנפגעות קטנה.
ומנגד
אבל התועלת החברתית גדולה מאוד, וכך גם ההרתעה של הנתבעים הפוטנציאליים.
הטלת האגרה מוסברת בכך שיש לממן את העלויות של מערכת המשפט בשל הטיפול בתובענות וכן במטרה לצמצם את תביעות הסרק המוגשות לבית המשפט. אך גם מנסחי ההצעה מסכימים שלא ניתן ללמוד האם תביעה שהסתיימה בהסתלקות או בהסדר פשרה הנה "תביעת סרק". וכך במקור:
"…לא ניתן לקבוע מה שיעורן של תובענות הסרק המוגשות כיום, אולם ניתן ללמוד על קיומן ממספר הסדרי ההסתלקות הרבים, בהם לעיתים נטען במפורש כי בקשת ההסתלקות נובעת מהיעדר עילת תביעה. כפי שעולה ממחקר אמפירי שביצעה מחלקת המחקר של הרשות השופטת, הסתלקות התובע לפני אישור התובענה כייצוגית היא סיבת סגירת התיקים השכיחה ביותר. הגשתן של תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים, מחייבת אותם בהוצאות כספיות לצורך ניהול ההליכים, ומבזבזת כספי ציבור בניהול הליכים משפטיים שלא לצורך בבתי המשפט. מטרת החוק היא לעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות ומבוססות עילה, תוך צמצום תובענות הסרק המוגשות לבית המשפט, אשר אין בהן כדי לקדם את תכלית החוק."

שמעתם נכון: משרד המשפטים טוען כי
"…הגשת תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים…".
סיבה זו, ולא העובדה שתביעות רבות הסתיימו במהירות, בפשרה וכמעט ללא הליכים, משום שנותן השירותים / הנתבע הכיר בכך שגבה שלא כדין או לא סיפק את השירותים שהבטיח לספק, היא הסיבה העיקרית להטלת האגרה.
MXLLS
האם באמת יד השפעה שלילית בהרתעת הנתבעים הפוטנציאליים?
האם לא זו בדיוק הייתה כוונת החוק מלכתחילה?
אנחנו כצרכנים שמחים שיש לנו סוף סוף כוח למול רשתות השיווק, חברות התקשורת ונותני שירותים אחרים.

ואני טוען, אולי היה נכון לבדוק האם האכיפה הצרכנית האזרחית הצליחה למשטר את נותני השירותים, משום שהאינטרס של "עומס בבתי משפט" לא יכול להיות צידוק לנטילת הכוח שניתן בידי האזרח לעמידה על זכויותיו.

דברים שנזכרים בהם בביקור בבית הקברות

אני בטוח שמי מכם שביקר לאחרונה בבית קברות יסכים איתי שמצבה ייחודית זה דבר מאוד חשוב לניווט בבית קברות. כי ביננו, גם ככה זה לא המקום הכי נעים להיות בו, ורובנו יעדיפו לקצר את השהות בבית הקברות ככול הניתן.
MLXLS
ובפעם האחרונה שביקרתי בבית קברות נזכרתי בסיפור הבא.
תחילתו בפניה של מכרה שסיפרה לי שהיא עיצבה לאביה המנוח מצבה ייחודיית להנצחתו.
המצבה הפכה תחת ידיה כלי לביטוי רגשותיה וזכרונותיה, והיה בה ייחוד ועוצמה. ומאז, כל פעם כשהגיעה לבקר את חלקת הקבר ידעה שהיצירה שלה נמצאת במקום החשוב לה ביותר.
כמה כאב היא הרגישה כאשר ביקרה לאחרונה בבית הקברות וגילתה כי המצבה שעיצבה הועתקה כאילו מדובר בצעצוע פלסטיק מסין.
"מה עושים במקרה כזה?" ו"למי פונים?" היא התקשרה ושאלה.
ייעצתי לה שזכויותיה כיוצרת מוגנים ואף ניתן, תוך זמן קצר, לקבל צו להסרת המצבה המועתקת. וגם פיצוי כספי…
אלא שהדבר כרוך קודם כל באיתור קרובי אותו מנוח הקבור תחת המצבה המועתקת. הסברתי לה, בעדינות האפשרית, שיתכן והאשם הוא בכלל קבלן המצבות וכי כך או כך היא תאלץ, אולי, לעימות משפטי.
ואולי דברים שבבית קברות מוטב להשאיר אותם למנוחה, ממש ככה, כפי שהם…
ומה אתם הייתם עושים?
SMLXL

הפרסום שקם על יוצרו – גניבת זכוית יוצרים

עינת (השם במערכת) היא מעצבת של פריטים מעוצבים וייחודיים, "אקססוריס" שמקשטים ידוענים
MLXLS
מהביצה המקומית ולקוחות מזדמנים רבים.
כאשר עינת עיינה במגזין אינטרנט נחשב היא שמחה מאוד לראות שהעיצובים שלה מופיעים גם הם במגזין: "זו בדיוק החשיפה שכל כך חיכיתי לה" היא אמרה לי כשנפגשנו. ואז היא גללה מטה את הכתבה והראתה לי… שהעיצובים שלה מפרסמים, כבר ניחשתם נכון, עסק אחר!
היא רתחה מזעם!
ביקשתי שעינת תעביר לי צילומי מסך של הפרסום ואז התגלה, המגזין פועל כזירה לפרסום עסקים דוגמת העסק של עינת, והמגזין מחוייב לקדם את לקוחותיו. והתמונה עם הפריט של עינת? היא בדיוק מה שהם היו צריכים כדי…  נכון: לקדם את לקוחותיהם, שעינת אינה נמנית עימם.
במכתב תקיף דרשתי מהמגזין להסיר את התמונות מייד ולאלתר, מאחר והפרסום מטעה ופוגע במוניטין של עינת, וכמובן גם בהכנסותיה.
לא עברו שעות אחדות וקיבלתי הודעה דחופה מהמגזין – הפרסום הוסר מהאתר!!
באותו ערב קיבלנו גם שיחת טלפון מעורך המגזין – הוא הציע לפצות את עינת על הפגיעה בה, פיצוי שעינת כבר יודעת שיכול להגיע גם ל-100,000 ₪ באם תפנה לבית המשפט ותעמוד על זכויותיה.
מנקודת מוצא זו התחלנו את המשא והמתן עם המגזין וגם הצלחנו להגיע לפיצוי נאות.

קפה גדול… בגודל בינוני – תביעה ייצוגית

חבר העלה פסוט זועם בפייסבוק שלו ובו סיפור מרגיז על שחווה ברשת קפה גרג מאוד.
התגלה שהקפה הבינוני והגדול מכילים אותה כמות בדיוק.
לאחר דין ודברים שלו עם אנשי שירות הלקוחות של הרשת חזרנו לבצע בדיקה וגילינו שהתופעה אינה מקומית.
מיהרנו, ערכנו והגשנו תביעה ייצוגית.
מוזמנים לצפות בבדיקה שערכנו:
SMLXL
 אגב, המקרה גם סוקר בתקשורת כאן.
עדכונים על ההתפתחויות המשפטיות בהמשך.

עוקץ המכונית החדשה

זוג שיצא זה עתה לפנסיה הזמין רכב חדש בהמחאות דחויות מסוכנות לייבוא מקביל, ובהנחה גדולה.
אך, לרוע המזל, הם נפלו קורבן לעוקץ מתוכנן יחד עם עשרות רבות של קונים אחרים.
הונאה כזו הם אפילו לא העלו בדמיון – הם שילמו בצ'קים בפריסה נוחה ומועד אספקת הרכב נקבע לאחר חודש וחצי.
מספר שבועות לאחר מכן פורסמה בתקשורת ידיעה מדאיגה – סוחרי רכב ביצעו הונאת ענק במכירות רכבים וברחו מהארץ!!! כאשר איש לא ענה לטלפון היה ברור לחבריי הפנסיונרים שגם הם נפלו בפח.
כמה ימים לאחר מכן בני הזוג קיבלו טלפונים מאיימים מאלמונים ומחברות גבייה שדרשו את התמורה ל….   המחאות הדחויות שחבריי העבירו כשהזמינו את הרכב. העובדה שבני הזוג לא קיבלו את הרכב שהזמינו, לא עניינה את המאיימים.
בדיקה קצרה גילתה שהמחאות נסחרו ועברו מספר ידיים, וללא כל מגבלה מייד לאחר שהרכב "הוזמן".
בתמימותם, בני הזוג לא הגבילו את ההמחאות "למוטב בלבד" ואלו נסחרו ונמכרו לצדדים שלישיים.
זה בדיוק מבין המקרים בהם עורך דין טוב יכול לפעול לצמצום הנזקים ולהגיע להסדר.
לאחר דיון קצר בבית משפט מחזיקי ההמחאות הבינו כי עליהם להתגמש בדרישותיהם, והסכימו לוותר על חלק ניכר מהתמורה שדרשו.
כדאי לדעת שמאז חלו מספר חידושים בהנפקת המחאות והוגבלה הסחר בהם. ופעם הבאה שאתם נתקלים בעסקה טובה מדי, היזהרו ואם צריך תתייעצו.

הכביש שסטה ממסלולו

המוסכניק שלי התקשר אלי בוקר אחד מבוהל: "באמצע הרחוב שבדרך למוסך שלי בנו חומה בלילה. יש כאן פקק נוראי של לקוחות שלא מצליחים לעבור בכביש."
הוא כבר דיבר עם המשטרה והסתבר לו שהשכן שלו קיבל התר מהרשות המקומית לבנות את החומה. בדיעבד גם התברר כי השכן עשה את זה בכוונה לפגוע בעסקי המוסך.
פניתי בשמו של המוסך לרשות המקומית ואז התגלה מעשה חלם, הכביש שנסלל מלפני עשרות שנים סטה ממסלול התכנון ופלש… לחלקה פרטית (של השכן). וכך היה במשך שנים ארוכות.
רשויות התכנון אישרו את הקמת החומה, למרות שידעו שהקמת החומה תחסום את הכביש. העירייה גם לא אפשרה למוסכניק להתנגד להקמת החומה.
מיהרנו לבית המשפט כדי להחזיר את הכביש לשימוש. השופט לא התרשם מנימוקי העירייה כי "הם לא יכלו לעשות שום דבר" ומהטענה שהתר הבניה ניתן "לפי תוכנית קיימת".
החומה נהרסה תוך 24 שעות והכניסה לרחוב הצר ולמוסך נפתחה.
והשכן? הנזק שניסה לעשות למוסכניק שלי עלה לו בהוצאות משפטיות יקרות, בסלילה מחודשת של הכביש  ובהפקעת החלקה שלו.

דרמה משפטית בהפקה דוקומנטרית

יום אחד נכנס אלי מפיק מוכר, ומספר לי על סרט שהוא עשה והצליח מאוד. כל כך הצליח, שגם שנים אחרי ההפקה, הוא המשיך להכניס לו אלפי שקלים כל חודש באמצעות הקרנות והרצאות.
אבל אתם יודעים איך זה: אנשים לא נכנסים לעורך דין כדי לספר לו כמה הכל טוב. הוא הגיע עם כתב תביעה של שותף לשעבר. "זה חבר שלי," הוא סיפר. "עבדנו ביחד בתחילת הדרך, אבל הוא איבד עניין מהר מאוד ועזב. עכשיו הוא חזר עם כתב התביעה הזה, ומבקש חצי מההכנסות."
"רגע, לא היה לכם איזשהו סיכום בכתב? הסכם שותפים, משהו?" שאלתי.
המפיק הוציא נייר קצר ומסודר. הסכם קטן ותכליתי. הכל היה כתוב בו. השניים הסדירו את מערכת היחסים ביניהם מאלף ועד תו, ואפילו פסקו יחדיו מה יקרה אם משהו ישתבש. כן כן, הם רצו להימנע מהליכים משפטיים, וקבעו שאם יהיה סכסוך, הם יילכו למגשר שיכריע ויפסוק.
אבל דבר אחד הם לא ידעו: מגשרים אינם מכריעים. האנשים שכן מכריעים נקראים בוררים.
התוצאה של הטעות הפשוטה והזניחה הזו היתה שלוש שנים של הליכים משפטיים, שכללו הוצאות של עשרות אלפי שקלים לכל צד, ולמרבה הצער – גם סכום נוסף שהמפיק נאלץ לשלם לשותפו לשעבר.
ככה זה עם הסכמי שותפים: עדיף להיכנס ליועץ לפני שחותמים, ולא אחרי הסכסוך.

נדודי שינה של מנהל המפעל

לקוח שלי, מנהל של חברה גדולה, סיפר לי לפני שנים אחדות שהוא לא ישן בלילה מרוב דאגות. "אם מישהו יגנוב לנו את הקניין הרוחני", הוא אמר לי, "אז אנחנו פשוט לא שווים כלום. כל הערך של החברה מרוכז בתוך הידע הזה שלנו".
אחד הדברים שעשינו כדי לפתור את הבעיה הזו הוא כתיבה של הסכם מעסיקים. ההסכם, מעבר לעובדה שהסדיר את היחסים בין עובד למעביד, עסק גם בהגנה על הידע של החברה, ואסר על עובדים להוציא אותו או לעשות בו שימוש.

ואתם יודעים איך זה, כשיש אקדח על השולחן במערכה הראשונה, הרי שבמערכה השנייה תפסו מצלמות האבטחה של החברה "על חם" עובד בעודו מנסה לגנוב את הקניין הרוחני. החברה הגישה תלונה במשטרה נגד העובד, שהגיע להסדר טיעון. במקביל היא ערכה לו שימוע ופיטרה אותו כדין.

אבל העובד לא ויתר. דיני העבודה מקלים על עובדים ומחמירים עם מעסיקים. הוא ניסה לתבוע את החברה על פגיעה בזכויותיו. מה שהציל את החברה היה שנתו הנודדת של המנכ"ל: הסכמי העבודה שכללו הגנה על הקניין הרוחני של החברה הם שאפשרו לו ולחברה לתבוע את העובד בחזרה: ההסכם אסר על העובדים לעשות שימוש אישי בקניין הרוחני, וקבע שכל שימוש שכזה או פגיעה במפעל ישלול את זכויות העובד. כך, המפעל הצליח להתגונן נגד תביעה "בשיטת מצליח" של העובד.
מוסר השכל: אם משהו ממש מדיר שינה מעיניכם, דברו עם עורך הדין שלכם.
וגם עם טכנאי מצלמות האבטחה.

על פרטיות, רחפנים ועמק ססגון

בין אם אתה צלם וידאו חובב, חוקר פרטי, צלם אירועים, צלם טבע או מפיק סרטי ספורט אקסטרים, וודאי יש לך בין העדשות הסוללות והחצובות גם רחפן נשלט מרחוק, או בכינויו "רב להב".
נראה שהרחפן נמצא בכל מקום, וממדיו הקטנים מאפשרים לו גם להגיע לכל מקום. אם בהתחלה נראה היה שהרחפן הנו נחלתם של משוגעים לדבר, ירידת המחירים והפשטות בהפעלתו הביא לתפוצה רחבה של ה"צעצוע" הזה.  על פניו הרחפן נראה תמים ובלתי מזיק והתוצאות בצילום מרהיבות. בהתאם זינקה הדרישה של השוק לזוויות הצילום שהרחפן מאפשר, ואתם הצלמים נענים לדרישת השוק.

אלא שהשימוש ברחפן טומן בתוכו סיכונים שונים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. ברור לכולם שרחפן שמאבדים בו שליטה כשהוא מועף מעל קהל עלול לפגוע בגברת עם השיער האדום, ואם אתם קרובים לחוטי חשמל, יש סיכוי לפגיעה בהם. עד כאן החוק המסדיר את השימוש ברחפנים והוראות רשות התעופה האזרחית (רת"א) מדריכות את המשתמש לגביהם ובין השאר מחייבות רישיון ורישום למשתמשים שימוש מסחרי ברחפן. אבל את זה אתם בוודאי יודעים… אם לא אז אתם מוזמנים להיכנס לקישור המצורף, ולכל הפחות עיינו במסגרת למטה. אבל סיכון אחד נוסף לציבור ולכם הצלמים נזנח  – הפגיעה בפרטיות המצולמים.


מה שבעבר הצריך עדשות טלסקופיות יקרות ונקודות תצפית מיוחדות בכדי להפיק צילומים של אנשים שנערך אחריהם מעקב, הפך ללא רלוונטי, מסורבל ויקר עם תפוצתו של הרחפן. מספר דקות של טיסת רחפן די בה להפיק ראיות של פגישות אוהבים נסתרות במקומות מבודדים ואפילו צילום אל תוך דירות בבניינים מרובי קומות, ועם השיפור המתמיד באיכות הצילום הרחפן הופך להיות כלי נוסף בארגז הכלים של החוקר הפרטי לגילוי ראיות: פגישות חשאיות ומעשים שהמצולם אינו מעוניין בתפוצה שלהם.

הצילום באמצעות רחפן מאפשר לצלם אנשים שאינם מעוניינים להצטלם, בין אם בחורשה נסתרת או בביתם. מובן שהרחפן מאפשר גם שימושים של אבטחה ו"מבט מעבר לגבעה" למניעת גניבות וואנדליזים אבל אלו לכאורה אינם מזיקים ואף יש בהם תועלת. אבל צילום של פגישה אינטימית הנו דבר אחר. מילא אם הצילום נעשה בטעות ובמהלך צילום של מישהו אחר שהסכים להצטלם, אז, וברוב המקרים, הצלם ימצא את התוצרת שלו מוגנת והוא יהיה חופשי להשתמש ביצירותיו. דבר אחר הוא כאשר מדובר בשיטוט מכוון שנועד לאתר ולעקוב אחרי פלוני ופלונית, או צילום אקראי שהתוצאות העסיסיות שלו דירבנו אתכם לפרסם אותו באינטרנט ולהגדיל את העוקבים אחר דף הבית שלכם.
ומה הדין אומר?
פסיקות בתי המשפט והדין ברורים לחלוטין כאשר מדובר בצילום אל תוך ביתו של אדם – צילום כזה אינו חוסה בהגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
המצב מורכב יותר כשהצילום נעשה באקראי או כאשר המצולם חושב שהוא מצוי במקום פרטי, ומקום כזה יכול להיות חורשה נסתרת, נקיק בטבע, בחצר הבית השכן או על גגות תל-אביב.

ובל פן, צלם מקצועי ופעיל סביבתי יצא ליום צילום בצפון בקעת תמנע, בעמק ססגון המצוי בכותרות בשל התנגדות, מוצדקת לדעתי, לבניית מייזם תיירות במקום. הצילומים שערך יובל בסרטון נועדו להראות את יופי המקום ולגייס את דעת הקהל נגד בניה במקום המופלא הזה וכל זאת בסיוע הרחפן שבבעלותו. מצלמת הרחפן הפעם צילמה במכוון רק את בנו בן החמש שהסתובב בעמק. במקרה אחר יכול היה רחפן שמצלם את קו החוף לקלוט בעדשתו זוג אוהבים מתבודד או משתזפות ומשתזפים בעירום או כל אדם אחר שחשב שהוא מצוי לבדו באין צופה. אלו גם אלו בוודאי אינם מצפים להיקלט בעדשת מצלמה במקום שכוח אל בלב הטבע, מתחום שיכול להיתפס על ידי בית המשפט כ"רשות הפרט", גם באופן זמני.

ברור שמטרותיו של צלם חובב טבע שונות ממטרותיו של הצלם החובב שמחפש "אקשן" ובוודאי שונה מהחוקר הפרטי שמחפש ראיות מפלילות אך כולם עלולים למצוא עצמם מסבירים מדוע העלו פרסום כזה לאינטרנט והפיצו אותו. בתי המשפט הכירו ב"רשות הפרט" גם כשהיא לא בתוך דירות ובתים: מבוא של בית משותף, בית חולים ונסיבות דומות.
גם בלי שבית המשפט ירחיב עוד את פרשנות המונח "רשות הפרט" גם צילום "ברשות הרבים" יכול להיות אסור לפרסום אם הצילום עלול להביא את המצולם למבוכה (סעיף 2(4א) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981). מסיבה זו ממש מחתימים צלמי וידאו ומפיקים, מרואיינים על כתב ויתור, ריליס: ויתור של המצולם על התנגדותו להגבלות על הצילום וכזה המאפשר לצלם לעשות שימוש בצילום של פלוני ולפרסמו.

היכולות המתוחכמות של צילום באמצעות רחפן מאפשרות שילוח של הרחפן אל מרחק רב מהמפעיל והגעה בלתי צפויה שלו למקומות נידחים בהם עלול המצולם לחשוב שהוא מצוי ברשות היחיד. ראיות שיאסוף הרחפן עשויות לשמש את המזמין לצרכיו האישיים וכראיות בבית המשפט, אך יתכן וראיות אלו לא יהיו קבילות בבית משפט. עד למועד זה בתי המשפט בישראל לא פסקו לגבי קבילות של ראיות כאלו ולא הפעילו סנקציות על צלמים וחוקרים שאספו ראיות באמצעות רחפנים, אבל ברור כי מקרים אלו יעסיקו את בתי המשפט בעתיד.

אני מקווה שהקוראים של הפוסט הזה ייזהרו ולא יהיו צד להליכים משפטיים בשל שימוש רשלני ברחפן ולא יעשו שימוש לרעה ברחפן שברשותם.


ובשולי הדברים,
רחפן הנו כלי טיס בלתי מאוייש והמופעל מרחוק.
השימוש ברחפן לשימושים מסחריים מחייב רישיון הפעלה מרשות התעופה האזרחית והפעלה של רחפן כזו, ברישיון, נתון להגבלות הקבועות בחוק כגון מרחק מנתיבי טייס ושדות תעופה, מרחק מאזורי מגורים, גובה יעף הטיסה, קשר עין בין המפעיל לרחפן, איסור הטסה מעל לקהל וכיוצ"ב.

הפעלת רחפן לשימוש מסחרי ללא רישיון מהווה עבירה על החוק ועלולה לגרום לנזקים לרכוש ולגוף.


ככל הידוע לח"מ הפעלת רחפן על ידי צלם מקצועי לשימושים מסחריים שאינו נושא רישוי כדין אינה מכוסה על ידי פוליסות הביטוח של הצלם, ופוטנציאל הנזק לסביבה הנו גדול יחסית. ואם אתם עושים שימוש מסחרי ברחפן וגם יש בבעלותכם רישיון להפעלת רחפן, הקפידו לרכוש ביטוח מתאים להפעלתו ולתוצרתו.
צלמו, הפיצו אך אל תפגעו.

אין באמור בכתוב לעייל להחליף ייעוץ משפטי פרטני.

האמור לעיל נכון למועד כתיבת שורות אלו.

מעסיקים מילואימניק ? ביטוח לאומי חייב לכם כסף

אם אתה מעסיק מילואמניקים, אז אתה כבר יודע שהביטוח הלאומי מחזיר לך את עלות השכר של העובד שיצא לשירות מילואים.

באמת?

קיבלת החזרים על מקדמות שכרו של העובד,
ואפילו קיבלת עבורו יתר, ובהם סכומים שנקבע בחוק שעליך להעביר לעובד (עבור ימי מילואים שאינם חופפים לימי העבודה, בעיקר כשמדובר על ימי שישי ושבת).

האם קיבלת על התשלומים שהפרשת עבורו לקרן הפיצויים והתמלוגים?
והחזר על התשלום ששילמת לקרן ההשתלמות שלו?

למרבה הצער ביטוח לאומי לא מחזיר לך על חלקים אלו… ואפילו שהחוק קובע את זכותך להחזרים וזאת מכח הוראות סעיף 284(א) לחוק הביטוח הלאומי.

אז עשיתי ניסיון ופניתי בשמו של מעסיק לביטוח הלאומי.

פירטתי בפניהם את ההוצאות שהמעסיק הוציא בפועל עבור עובדיו בזמן השירות במילואים למול התשלומים שהתקבלו כהחזר.


תשובת הביטוח הלאומי לא אחרה לבוא ולטענתם הם מחזירים רק לפי חישוב "ההכנסה החייבת בביטוח…"

במילים אחרות, החוק מחייב אותך להמשיך ולהפריש את מלוא עלויות המעביד, אך ביטוח לאומי מתכחשים לחובתם להחזיר את העלות לידיך, ולמרות הוראות החוק הקובעות את זכותך לקבל את כל עלויות המעביד.

בפועל נוצר פער בין עליות המעסיק לבין העלות שביטוח לאומי משלם למעסיק בפועל בעבור כל עובד שנעדר לצרכי מילואים.

מכירים מעסיק שנפגע, אשנח לעמוד לרשותו.