פיצוי מקסימלי בשל הפרת זכות יוצרים בתוכנה

פיצוי מקסימלי ניתן לאיש מחשבים

בשל הפרת זכות יוצרים בתוכנה

ושימוש לא מורשה בה


בעקבות פסק הדין ב ת.א (י-ם) 2619-06-14‏‏ אלון גורן נ' ישיבת מיר [פורסם ביום 13.11.2017]


בית המשפט המחוזי בירושלים (ש' אהרון פרקש, 13.11.2017) פסק את מלוא הפיצוי הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק, 100,000 ₪, וכן הוצאות משפט ומומחים ובנוסף 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד בגין הפרת זכויות יוצרים בתוכנת מחשב שנעשה בה שימוש ללא הרשאות.


אלון הוא בעל עסק טכנאות מחשבים. אתם יכולים לדמיין את הטיפוס:

איש שיפתור כל בעיית מחשב ויבנה לכם את המערכת שבדיוק מתאימה לכם.

הלקוחה שלו, מוסד מוכר ללימודי דת, שכרה את שירותיו משנת 2006 ועד 2013. הלקוחה שילמה לאלון תשלום חודשי, ריטיינר, וגם תשלום עבור פרוייקטים מיוחדים שערך עבורה.


הצדדים הסכימו על שמירת ההרשאות אצל איש המחשבים

בין הצדדים לא היה הסכם התקשרות מסודר, אבל לאורך השנים גיבשו הצדדים דרך התנהלות עסקית ברורה.


איש מחשבים זול – סופו לעלות ביוקר

ב-2013 החליטה הלקוחה לסיים את העסקתו של אלון אצלה ושכרה איש מערכות אחר, זול יותר.

כנהוג, אלון שלח ללקוחה גמר חשבון ופירט את חובותיה של הלקוחה כלפיו בגין שירותים שסיפק לה, ציוד מחשוב שרכש עבורה וכיוצא באלו.

על מנת להבטיח שישולמו לו החוב אלון החזיק בידיו את הסיסמאות להגדרות המיוחדות שיצר, ומאחר ולא שילמו לו הסיסמאות נותרו בידיו ועבודת הלקוחה נעצרה כליל.

אבל החוב הוא לא הסיפור.


הלקוחה עשתה שימוש אסור בתוכנה

אתם מבינים, הלקוחה נזקקה נואשות לסיסמאות שהחזיק אלון כדי להפעיל את המערכות שלה – אז היא פרצה (!) למערכת באמצעות איש המחשוב החדש ששכרה ואז התחילה להתקין את המערכת על מחשבים נוספים, הכניסה למערכת שינויים וכיוצא באלו.


אלא שהלקוחה לא רכשה רישיונות בלתי מוגבלים לתוכנות שערך עבורם אלון, וממילא לא הייתה לה הזכות לעשות שינויים ביצירותיו.


בית המשפט הכיר בעבודת איש המחשבים כיצירה המוגנת בחוק זכות יוצרים

בית המשפט הכיר בהגדרות המיוחדות שערך אלון בתוכנות שאצל הלקוחה כיצירה מוגנת לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, המגדירה "תוכנת מחשב" כיצירה, ובכל צורה בה מובאת התוכנה. אך מאחר והלקוחה לא פרעה את החוב לאלון, ומאחר והתנהגות הצדדים הייתה כזו לפי הלקוחה רכשה הרשאות לשימוש בתוכנה ואינה בעלת התוכנה עצמה – החזקתה בתוכנה לא הייתה "בהרשאה".


 תוצאות פסק הדין – פיצויים ללא הוכחת נזק וצו מניעה

בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי הלקוחה הפרה את הזכויות של אלון בתוכנה וקבע בצו כי אסור ללקוחה לעשות שימוש בתוכנה. בית המשפט קבע כי על הלקוחה לשלם לאלון את הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק זכות יוצרים בשיעור 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

עוד קבע בית המשפט כי על הלקוחה לשאת בהוצאות המשפטיות שנגרמו לאלון בשל ההליכים, שכר מומחים ועדים וכן בשכר טרחת עורך הדין של אלון בשיעור 20,000 ₪.


לקריאת פסק הדין לחץ כאן.

לקריאה אודות יצירות נגזרות לחץ כאן.

עוד בבלוג בעניינים דומים:

נדודי שינה של מנהל המפעל

שברת? שילמת! פסל שהושמד זיכה בפיצויים בלמעלה מ-600,000 ש"ח


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.
משרדנו לא ייצג בתיק זה

ניסיון ל"עוקץ" בהדפסת ספר זיכרון למטיילים עלה למוציא לאור ביוקר

ניסיון ל"עוקץ" בהדפסת ספר זיכרון למטיילים עלה למוציא לאור ביוקר

בעקבות  ת"א 3133-07 עתיר מפות והוצאה לאור תשנ"ט בע"מ נ' פעם בחיים בע"מ ואח'


הסיפור הבא מקומם ומרגיז.

לקוחות בהם טיפלתי הם מדריכי טיולים המוציאים טיולים של תיירים מורמונים בישראל. על מנת להעצים את החוויה הם הזמינו הדפסה של ספר תמונות עם תיאור המקומות שבמסלול הטיול.

במקביל עם ההמתנה להדפסת הספר הם ביקשו לבחון הדפסה של ספר נוסף, ספר מפורט ומושקע הכולל תמונות צבעוניות ואיכותיות, פירוט והסבר של המקומות לאורך המסלול וההיסטוריה שלהם.

לבקשת חברת הטיולים המוציא לאור הוציא להם הדפסת "TEST" והם שילמו על ההדפסה היחידה הזו וגם על מקדמה לספרים שכבר הזמינו. עד מהרה התגלה לחברת הטיולים שאיכות ההדפסה אינו מיטבית והם החליטו לבחור מוציא לאור אחר.

לבינתיים הודיע להם המוציא לאור כי ספר התמונות שכבר הזמינו מוכן – אך הודפס בכמות גדולה יותר.בחוצפה מרובה דרש בעל ההוצאה לאור תשלום על הספרים הנוספים שהודפסו – וכתנאי לשחרור ההזמנה כולה.

מאחר והיו לחברת הטיולים קבוצות על הראש הם הסכימו לשלם 10,000 ש"ח (!) נוספים לשחרור הסחורה. מאחר והבינו שהתקשרו עם ספק שאינו הגון הקפידו והחתימו את ההוצאה לאור שבכך הסתיימה כל התקשרות בין הצדדים ועל כך שלהוצאה לאור אין עוד טענות כלפיה.

 


זיוף מסמכים וראיות וניצול ההתיישנות להסתרת האמת

חלפו כמעט שבע שנים, תקופת ההתיישנות המשפטית, וזה היה המועד לעוקץ.

המוציא לאור הגיש תביעה לבית המשפט כנגד חברת הטיולים. לטענת המוציא לאור חברת הטיולים הזימנה ממנו ספרים נוספים – וכי לא שולם לו על הפקת הספר. תבינו, המוציא לאור קיווה להליך מהיר וללא הגנה, וגם קיווה שהמסמך על סיום כל התקשרות בין הצדדים אבד.

בתחילה נראה אכן שמזימתו של המוציא לאור תצליח. אך רק בסיומו של הליך ארוך ומתיש התגלה כי המוציא לאור זייף מסמכים וחתימות ובנה ראיות שקריות לתמיכה בטענותיו. תוך דקדוק בפרטים גיליתי זיופים, הזמנות פיקטיביות ותכתובות שהומצאו כולן בידי המוציא לאור. אגב, רק לאחר נבירה נוספת התגלה מסמך הויתור המקורי, מסמך שהיה מאוחסן ומוצפן בארגז מזה שנים.

 


להוציא את העוקץ בהוצאות משפטיות מוגברות

כאשר האמת התגלתה לאור שוב לא היה ספק – ניסיון המוציא לאור לרמות ולהתעשר ו"לעקוץ" את חברת הטיולים התגלתה במלוא האמת.

בית המשפט הביע את מורת רוחו מהניסיון לרמייה והטיל הוצאות בשיעור של 60,000 ש"ח על כתפי המוציא לאור.

 


שמירה על מסמכים כבטוחה

אם ניתן ללמוד דבר אחד מהסיפור המרגיז הזה זו החשיבות של שמירת מסמכים עד לתום תקופת ההתיישנות.

אילולא שמרו הנתבעים, חברת הטיולים, על המסמכים המקוריים, היו הם מוצאים את עצמם משלמים על ספרים שלא הודפסו ולא קיבלו,

אך מאחר והקפידו ושמרו על המסמכים – נמצא מסמך הויתור ותיעוד של כל ההתקשרות על המוציא לאור.

 


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

רוצים לקרוא את פסק הדין – קראו כאן

היה מעניין? כדאי לכם לקרוא גם על נדודי השינה של מנהל מפעל המזון בקישור כאן

תמונות פורנוגרפיות שהופצו ופגעו בפרטיות – המורה, הדליפה והפיצוי

תמונות מביכות דלפו מהמייל האישי של מורה והתפרסמו בקרב תלמידיה,

רשלנות בית הספר זיכתה אותה בפיצויים בשל הפגיעה בפרטיותה


היה זה מסוג הידיעות הפרובקטיביות בעיתונות – "תמונותיה של מורה נמצאו באתר פורנוגרפיה באינטרנט".

ציבור ההורים המודאג שגילה בקבוצות וואטסאפ של תלמידים סרטוני פרונוגרפיה של המורה לא חשבו פעמיים ופנו להנהלה בדרישה לסלק את המורה מבית הספר.

האמת שהתגלתה מאוחר יותר מגלה על רשלנות ופגיעה חמורה בפרטיותיה של המורה – פגיעה שעלתה למורה במשרתה והלבינה את פניה.


רשלנות שהביאה לפרסום קבצים פרטיים

גילה (השם המלא במערכת) התחילה לעבוד בבית ספר באשקלון. בית הספר התגאה בהיותו בית ספר "מתוקשב" – כזה המקדם לימודים באמצעות מחשבים ואמצעי תקשורת מתקדמים. עם תחילת עבודתה הביאו לגילה מחשב טאבלט וטכנאי מטעם בית הספר הדריך את גילה כיצד להפעילו. הוא ביקש שגילה תכניס את כתובת הדואר האלקטרוני שלה לשם הפעלת המחשב. וכך עשתה.

כמה ימים לאחר מכן שכחה גילה את המחשב בכיתה והמחשב הוחזר לה בידי כמה מתלמידיה. אך הנזק כבר נגרם – מישהו מהתלמידים פתח את המחשב וגילה בו קבצים פורנוגרפים בהם מצולמת גילה והפיץ את התמונות באפליקצית וואטסאפ.

אתם מבינים, בחשבון הדואר האלקטרוני של גילה היו קבצים אישיים שלה שמצאו את דרכם למחשב הטאבלט. מכאן ועד לחשיפת התמונות הדרך הייתה קצרה.


אחריות להדרכה נאותה של בטחון ברשת

בית המשפט קבע כי היה על בית הספר להדריך את גילה לגבי השימוש בטאבלט בדומה להדרכה בכל כלי עבודה – אלא שאיש המחשבים לא היה מקצועי ולא הדריך את גילה על הסיכונים ברשת ובשימוש בטאבלט. מאחר ואיש המחשבים עבד עבור בית הספר – בית הספר נמצא אחראי לנזקיה של גילה.

בית הספר היה צריך לצפות כי אדם שמקבל לידיו מכשיר כזה ואינו מכיר אותו, ועל כן היה על בית הספר לצפות את האירוע ונזקיו פסק כי גובה הפיצוי בגין הפגיעה בפרטיותה של גילה יהיה בשיעור של 80,000 ש"ח.

הוראות חוק הפרטיות, תשמ"א-1981 קובעות פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בפרטיותו של אדם, ובאם הפגיעה הייתה בכוונה לפגוע – אף כפל הסכום.


אשם תורם ורשלנות בשמירה על הפרטיות

נחזור לגילה – אומנם בית המשפט קבע פיצויים של 80,000 ש"ח בשל הפגיעה בפרטיותה, אך גם נקבע כי גילה, המורה, אשמה במחצית מהנזק.

בית המשפט הטיל על גילה אחריות משום שלא ידעה כי התמונות עדיין מצויות אצלה בחשבון הדואר האלקטרוני שלה והעובדה שלא שמרה באופן מאובטח על התמונות הפרובקטיביות.

במקרים אחרים בית המשפט קבע כי העובדה שאדם מצטלם באופן פרובקטיבי או בעירום מטיל, לכשעצמו, הסתכנות מרצון ואחריות של המצולם לתוצאות הצילום.

 


אז מה עושים?

מצד אחד זו אחריותו של כל אדם ואדם לשמור על פרטיותו. הצטלמתם או צילמתם צילום עירום או פרובקטיבי – שימו לב שהמדיה הזו מאובטחת ואינה מופצת.

העברתם למישהו מכשיר או תוכנה שיש בה אפשרות לפגיעה בפרטיותו של אדם – יש לכם אחריות ללמד אותו על הסיכונים שבמכשיר.


ואם גילית תמונה שלך ברשת שעלולה לבזות או להשפיל?

אין כאן כלל אחיד – ייעוץ משפטי נאות הנו חשוב, ולעיתים גם פנייה למשטרה.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

רוצים לקרוא עוד על פרטיות – קראו כאן

רוצים לקרוא את המדריך לצילום במרחב הציבורי – קראו כאן
על סיכונים משפטיים בפרסום תמונות פרובקטיביות – קרא כאן

בין פרטיות, לשון הרע וזכויות יוצרים – הסיכונים המשפטיים בפרסום תמונות

צלמ/ת? דוגמן/ית?

הזמנת צלם שיערוך לך "בוק" או יום צילום?

אולי הזמנת דוגמן/ת להעשיר את תיק עבודות הצילום שלך?

על השימושים המותרים והאסורים ביצירות

ועל הסיכון המשפטי בצילום ופרסום תמונות פרובקטיביות


בעלות בזכויות היוצרים אינה מגינה מפני שימוש פוגעני ביצירה.

על פרסום פוגעני של תמונות פרובקטיבות וקטינים במדריך המשפטי שלהלן.


אך מה קורה אם תמונה של פלוני או אלמוני שצילמתם יכולה לגרום לו למבוכה, להשפלה ולהעליב אותו

ואם הזמנתי צלם שיצלם אותי ואיפשרתי לו לעשות שימוש בתמונות – האם מותר לו לעשות כל שימוש בתמונה?

הדילמות האלו עולות מדי יום אך בייחוד בצילומים שהם מלכתחילה פרובקטיביים, אינטימיים ובצילום קטינים וחסרי ישע.

המדריך המשפטי הבא נועד לצלמים מקצועיים וחובבים, לדוגמנים ודוגמניות וגם לכלל הציבור שמזמין צלם לערוך צילומים שלו ושל משפחתו, ובהם צילום אומנותי, צילומי היריון ותדמית.


אפילו אם הוסכם כי לצלם זכויות לפרסום את התמונות – הוא לא יכול לפרסם תמונות פרטיות

ש', (שלומית לשם העניין), הזמינה צלמת לצלם אותה ואת הבטן ההיריונית שלה. היא רצתה זכרון מהתקופה המיוחדת הזו בחייה.

שלומית ממש הופתעה לראות אחת מהתמונות שלה, בטן חשופה, מופיעה באחד המעברים בקניון, כפרסומת למרפאה. שלומית פנתה לבית המשפט וטענה לפגיעה בזכויותיה לפרטיות ולשם טוב.

בית המשפט קבע כי השימוש בצילום האינטימי פוגע בזכותה של שלומית לפרטיות ובוודאי כשלא ניתנה רשות לכך משלומית והשימוש נועד לרווחי הצלם והמפרסם. עוד נפסק פיצוי בשיעור של 90,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 12,000 ש"ח.

חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 מאפשר לצדדים להסכים כי הזכויות הכלכליות ביצירה המוזמנת תשאר בידי הצלם/היוצר. אך אפילו אם זכות היוצרים נותרה בידי היוצר אין היא מאפשרת פגיעה בפרטיות.

[תא (ת"א) 39123-12-10‏ ‏ ש' ז' נ' עדי ארד , הש' נועה גרוסמן, 30.6.2013, מתוך מאגר נבו].


פרסום תמונה בהקשר משפיל מהווה לשון הרע

במקרה אחר נערה פנתה לסוכן לדוגמנות כדי שייצג אותה וימצא לה עבודות בתחום. היא העבירה לידיו תמונות שונות, בהן תמונות שלה בבגד ים. הסוכן העביר את התמונות לצד שלישי וזה השתמש בתמונות לשם קידום בצורה פרובקטיבית וזולה יחד עם כתוביות המציגות את הנערה כמציעה שירותים מיניים.

הנערה תבעה את סוכן הדוגמנות והמפרסמים ובית המשפט קבע כי התמונות עצמן אינן מבזות או משפילות אך ההקשר בהן הובאו ופרסמו הופכים את הפרסום ל"לשון הרע". וכך בלשון השופט:

"הצגת התובעת כ"כוסית", הפנוייה ל"דייט הלוהט", המוכנה להיפגש עם מי ש"ריגש" אותה, ונרמז שהיא – "אוהבת ….", כלומר, אוהבת דבר מה שיש לצנזרו ושאין לציינו במפורש ברבים וכדומה לכך, הינה בבחינת ביזוי והשפלה"

במקרה זה הוראות חוק הגנת הפרטיות לא באו לעזרתה של הדוגמנית, משום שהצטלמה מרצון. אך מעבר על הוראות חוק איסור לשון הרע הביאו לפיצוי הדוגמנית בסכום של 50,000 ש"ח והוצאות משפטיות בסך 7,500 ש"ח בנוסף.

במקרה זה לסוכן הדוגמניות היה רישיון לעשות שימוש בתמונה אבל בית המשפט קבע שלא כל שימוש מותר, ובוודאי לא שימוש שיכול לבזות או להשפיל את הדוגמנית. הסוכן או המפרסם יכולו לפנות לדוגמנית ולבקש את רשותה לפרסום, רייליס, אך בהעדר אישור כזה נקבע הפיצוי.

[תא (ת"א) 162477/09 ‏ ‏ אליזבת פארן נ' חן מסיקה (מאגר נבו, 26.5.2011, הש' דן מור). ראה גם בעניין

[ראה במקרה דומה תא (חי') 1696-02-11‏ ‏א' מ' נ' סוכנות ‏HH.MODELS‏ בבעלות מסיקה חן ושות'‏ (הש' נסרין עדוי, מאגר נבו, 18.11.2014)]


גם אם ניתן רילייס, תוקפו יכול להיות מוגבל

במקרים הקודמים, לו היה המפרסם מקבל אישור מראש לפרסום הוא לא היה מבצע כל עבירה. אך הפסיקה מלמדת שריליס לא משחרר מכל פרסום.

באחד המקרים התגלה לפלוני, נקרא לו אריה לשם העניין, שתמונות פרובקטיביות שלו מצעירותו, בהן תמונות עירום שלו, פורסמו בפייסבוק, באתר אינטרנט ובספר צילומים. התמונת צולמו 30 שנים קודם לכן והצלם לא הציג כל אישור לפרסומן או כל הסכם אחר בינו לבין אריה בקשר לתמונות.

אריה היה מאוד מודאג לשמו הטוב בשל פרסום התמונות. בית המשפט השתכנע כי התמונות צולמו במסגרת פרטית. העובדה שהסכים להצטלם אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הסכים לותר על פרטיותו לזמן בלתי מוגבל. נקבע כי היה על הצלם לשוב ולבקש רשות (רילייס) מאריה לפני פרסום התמונות שצולמו 30 שנים מוקדם יותר.

באשר לצילום העירום קבע בית המשפט כי פרסום התמונה משפיל ומבזה את אריה בשל עצם הופעת העירום.

[תא (הרצ') 21945-07-14‏ ‏ פלוני נ' אריאל סמל [מאגר נבו, שלום הרצליה, הש' אילן סלע, 31.1.2016]


לא כל פרסום בעירום הוא מבזה

לדעתי פסיקת בית המשפט בעניין אריאל סמל היא בעייתית, ובייחוד לאור המציאות היום בו ישנם דוגמנים שעיסוקם המדגמנים בעירום. מנגד, ההקשר של הפרסום, הציפייה של הדוגמן לסוג החשיפה שיקבל וכו' היא שתכריע בעניין זה.


ההמלצה – לחתום על הסכם מפורט ורילייס מפורט

והדבר נכון גם לדוגמן/ת וגם לצלם/ת ולמפרסם.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

רוצים לקרוא עוד על פרטיות – קראו כאן

רוצים לקרוא את המדריך לצילום במרחב הציבורי – קראו כאן

אחריות מארגנים ורצים לנזקים בריצות שטח ואתגר

משתתפים במירוצים? בריצות חברים? באתגרי ריצה?

הנחת היסוד של הרץ החובב הוא ש"המארגן ידאג לי"

אבל לא תמיד ההנחה הזו נכונה


האם חשבתם מה יקרה אם תשברו את הרגל בריצה במדבר עם חברים? תיפלו ממצוק או תאבדו את הדרך באירוע? ומה אם מדובר ב "ריצת חברים", למפגש של עשרות רצים לריצות אתגריות שונות?

איפה מצוי הגבול בין האחריות האישית שלנו לאחריות של מי שיזם את האירוע? האם החתימה שלי על ויתור על אחריות מסירה אחריות מהמארגנים? על זה ועוד ברשימה הקצרה שלהלן.


את הרשימה הבאה כתבתי לאחר שיחה שהייתה לי עם חבר יקר שמארגן מדי פעם "ריצת חברים" בשטח ועל החשש שלו ממידת האחריות שעלולה להיות מוטלת עליו באם חלילה יקרה לאחד מהרצים נזק פיזי בלתי הפיך ואולי יותר גרוע מזה.

כשאנחנו, הרצים, משתתפים באירוע ריצה מאורגן ומסודר של חברת הפקה כזו או אחרת אנחנו נדרשים, לרוב, לחתום על הצהרה כתנאי להשתתפותנו.

הזהירים שביננו גם עושים ביטוח תאונות אישיות, בדיקות מאמץ תקופתיות וכו', גם אם איננו משתתפים באופן סדור במרוצים ואירועי ריצה.

מרבית הרצים מניחים כי אם יקרה משהו באירוע כזה יהיה מישהו שידאג לנו: לטיפול רפואי, לפינוי לבית החולים ואפילו לאחריות וביטוח באם נפצע או חמור מכך.


"כתב ויתור" אינו משחרר את המארגן מאחריות

כשאנחנו נפגשים ל"ריצת חברים" או "אתגר" שטח כזה או אחר אנחנו מניחים, אולי, כי המארגנים הם הנושאים באחריות לדאוג לנו. ההנחה הזו אינה מסירה מהאחריות האישית של כל אחד ואחד מהרצים. מנגד, לעיתים אנחנו נדרשים לחתום על "כתב ויתור" כתנאי להשתתפות באירוע – אך ויתור כזה אינו משחרר את המארגן מאחריותו.

אז עשיתי חיפוש קצר בין פסקי הדין מהשנים האחרונות בכדי ללמוד מה קורה או מה יקרה אם נפגע בריצה כזו. גיליתי כי "תניית פטור", כלומר ויתור של המשתתף על פגיעות עתידיות בשל הריצה אינו מביא בהכרח להטלת מלוא האחריות על כתפיו. כך, בתי המשפט הטילו אחריות על מארגנים, אפילו שעשו זאת ללא כוונת רווח, לבצע פעולות בכדי למנוע מהמשתתף להיפגע.

לשם הדוגמא אביא את הסיפור הטראגי של המנוח שלמה חרובי ז"ל שיצא לטיול רפטינג וקיפח את חייו שם. חרובי המנוח חתם על "תניית פטור" כזו וחברת הרפטינג טענה כי בשל כך אין לה אחריות לתאונה ולנזקיה. בית המשפט קבע אחרת ופסק כי חברת הרפטינג התרשלה ולכן אחראית לאירוע ולתוצאותיו הטראגיות. מדוע התרשלות – משום שחברת הרפטינג קבעה כללים לקיום מסע השייט אבל לא עמדה בהם בעצמה. אתם מבינים, חברת הרפטינג הודיעה למשתתפים כי לפני כל מקטע בעייתי היא תבצע עצירה ותבדוק אם התנאים מתאימים למעבר או לא ורק אחרי הערכת מצב בשטח ייקבע האם המכשול עביר ובטוח למשתתפים. בפועל לא בוצעו עצירות כאלו וכך נגרמה התאונה המצערת [ע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל [מתוך מאגר נבו, הש' מ' נאור, 13.4.2014].


אחריות משפטית: הסתכנות מרצון ואשם תורם

אבל אפילו לא הייתה "תניית פטור" כאמור, ברור לכל מי שעוסק בספורט מסוכן כי הוא מסתכן ומרצונו. חובבי הריצה יודעים כי ריצה על כרבולת חרירים מרגשת ושונה באופן ניכר מריצה בפארק הירקון וכי בריצה לילה יש ריגוש וחוויה ייחודית שאינה מתקבלת בריצת אספלט.

ואכן, בעניין אחר בו נפצע צנחן בנחיתה טענה החברה שהדריכה אותו כי היא אינה אחראית לאירוע או לנזק כי הצנחן "הסתכן מרצון". בית המשפט לא קיבל את הטענה הזו במלואה וקבע כי ה"הסתכנות מרצון" לא כללה את הסיכון כי לא יקבל הכוונה מדוייקת ורלוונטית בעת הנחיתה ולכן חייב את מדריכיו. עם זאת, בית המשפט קבע לצנחן "אשם תורם" לנזק שלו, בשל הסתכנותו הרצונית, בשיעור של 40% מהנזק [ת"א (חי') 512/98 נעים עזרא נ' סקאי קלאב בע"מ (21.9.2005, מאגר נבו)].


אז מה עושים?

אז מה ניתן ללמוד מכך לגבי "ריצות חברים" ואתגרים שונים?  למארגני הריצה צריך להיות כי ברור כי "תניית פטור" או הודעה לחברי הקבוצה כי מדובר בריצת חברים אינה פוטרת אותם מאחריות. על המארגנים לנסות ולצפות מקרים שיכולים להיווצר ולתת להם מענה. המענה יכול להיות מגוון ותלוי בנסיבות ויכול לכלול סיור מקדים, תדריך, כללי התנהגות לחברי הקבוצה וכיוצ"ב. מנגד, לנו הרצים החובבים יש אחריות כבדה למעשנו. עלינו להבין כי ריצה, בכלל ובפרט בתנאיי קיצון הנה תחביב מסוכנת, ובוודאי כשמדובר בריצה טכנית באזור מרוחק או אם רק עכשיו התאוששנו ממחלה. עלינו מוטלת האחריות למעשנו כי הנזק שיכול להיגרם מקלות דעתנו יכול להיות בלתי הפיך וכואב, לנו ולמשפחתנו.

 


אז בפעם הבאה שאתם מתכננים או מצטרפים לריצה אתגרית,
הפעילו שיקול דעת,
תחשבו מראש על התוצאות האפשריות

והיזהרו


רוצו, תהנו, אבל תתכננו מראש והיו ערניים כדי שתוכלו לשוב על החוויה הזו שוב ושוב ושוב…

הכותב הוא עורך דין ורץ חובב.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

שברת? שילמת! פסל שהושמד זיכה בפיצויים בלמעלה מ-600,000 ש"ח

יש כאן מישהו שלמד בתיכון עירוני ה' בחיפה?

כשבית הספר עירוני ה נבנה, אי שם בשנות ה-60, התגייס אמן ופסל בשם גרשון קניספל ויצר תבליט – ריקוע, שתוכנן לפאר את חזית הבנין.

אך התבליט הוסר ונשבר לרסיסים ברשלנותה של עיריית חיפה


וכך היה

גרשון קניספל הוא אמן שהקים פסלים רבים ברחבי ישראל, ובעיקר בעיר מגוריו חיפה.

כשעיריית חיפה פרסמה מכרז להקמת פסל חדש, הוא ניגש, וזכה.

קניספל קיבל את שכרו ובמאמץ ניכר הקים את היצירה, תבליט עצום ממדים שגודלו למעלה מ-30 מ"ר. בניית התבליט הסתיימה בסוף שנת 1965.

אלפי תלמידים הזיעו בשיעורי ספורט בצילו, עמדו בטקסים לצד הפסל והתפעלו מעוצמתו באמצע נאום מרגש של מנהל השכבה, התנשקו לראשונה…

והשנים חלפו, ובשנת 2012 התגלה לקניספל כי הפסל, או ליתר דיוק – רסיסיו, מונחים על מדרכת הרחוב ממתינים למשאית הזבל שתפנה אותו למזבלה הקרובה.

אתם מבינים, מישהו בעיריית חיפה החליט שהגיע העת להסיר את התבליט העתיק מהקיר.

אולי כי הזמנים השתנו, אולי כי דהה, או אולי כי הוא כבר לא התאים כל כך לעיצוב חצר בית הספר.


התבליט ושברו

קניספל מיהר והגיש תביעה לבית המשפט (תא (חי') 50172-01-13‏ גרשון קניספל נ' עיריית חיפה [מאגר נבו]). בהליך בבית המשפט התברר כי אכן חלקים מהיצירה, אריחים מתוך הפסל, נשרו. 

התגלה כי עיירית חיפה מיהרה להסיר את הפסל מהקיר בשל הסיכונים שבנפילת האריחים. עתם מבינים, העירייה לא ייחסה כל חשיבות לכך שמדובר ביצירה שהושקע בה עמל רב: זמן, חומרים ומחשבה.

ככה, ובגלל שנשרו מספר בודד של אריחים, במקום לתקן ולתחזק את היצירה, הסירו את הפסל כולו – חצבו וריסקו אותו לרסיסים.

אם אתם אומנים פלסטיים אז בטח תוכלו לדמיין ברוחיכם כמה השקעה נדרשה בהקמה של פסל המורכב מאריחי תבליט בגודל של 30X50 ס"מ ובעובי 5 ס"מ ואשר חוברו יחד ליצירה שגודלה למעלה מ-30 מ"ר.


ומה החוק אומר?

אחת מהזכויות היסודיות של אמן ביצירתו הנה זכותו לשלמות היצירה,

כלומר, הזכות שיצירתו תישאר שלמה. 

במילים אחרות, הרוכש של הזכות הכלכלית ביצירה לא יכול לעשות בה כל העולה על דעתו.

עליו לתחזק את היצירה, לשמור עליה ואסור לו "לשדרג" לשנות או להסיר ממנה חלקים.


שברת? שילמת!

בית המשפט דחה את טענת עיריית חיפה כי לא הייתה אפשרות אחרת במקום להסיר את הפסל כולו, ובוודאי באמצעים שריסקו את היצירה כולה לרסיסים.

בית המשפט קבע כי בעלותה של עיריית חיפה ביצירה אינה מאפשרת לה לעשות ביצירה כל העולה על רוחה. לקניספל נותרה לעולם הזכות לשלמות היצירה.

לאחר שנקבע כי עיריית חיפה התרשלה בטיפול ביצירה, נפנה בית המשפט להערכה של שווי היצירה שהושמדה.

נזקיו של קניספל הוערכו כולם ב- 533,920 ש"ח, מתוכם 40,000 ש"ח בשל הפגיעה שנגרמה למוניטין של קניספל. 60,000 ש"ח מתוכם בשל עוגמת הנזק שנגרמה לו.

סה"כ שילמה עיריית חיפה לקניספל למעלה מ-600,000 ש"ח בשל נזקיו (כולל הוצאות משפטיות).


אז בפעם הבאה שנופלת לידכם יצירה מקורית, דעו שאתם אחראים על שלמותה.
ואם אתם יוצרים, תקפצו מדי פעם לבקר את היצירות שלכם. אני בטוח שהתגעגעתם אליהם.

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

גניבת זכות יוצרים בתמונה עלתה למפר 40,000 ש"ח

הדס פרוש היא צלמת עיתונות ותיקה העובדת אצל פלאש 90 בע"מ, אחת מחברות הצילום הותיקות בישראל. בספטמבר 2015 עלה לאתר עיתונות המכוון לקהל ספציפי תמונה שצילמה פרוש – סטודנטים ותלמידי הוראה שהפגינו מול בית ראש הממשלה.
MXLLS
פרוש העלתה את התמונה לאתר האינטרנט של פלאש 90, אתר הזמין ללקוחות שרוצים לרכוש תמונות ולהשתמש בהם.
מוחמד שריף, מפעיל של עיתון אינטרנטי בתשלום השתמש בתמונה לקידום כתבה שביקש לפרסם והעתיק אותה.
הוא לא שילם על התמונה, וגם לא נתן קרדיט ליוצרת התמונה.
פרוש ופלאש 90 תבעו את שריף על הפרת זכויותיהם בתמונה. שריף מצידו טען שלא ידע כי התמונה מוגנת בזכויות יוצרים, שעשה בה שימוש מצומצם והוגן ואפילו טען שאינו קשור לאתר האינטרנט בו פורסמה התמונה.
כל טענות שריף נדחו ובית המשפט קבע שהוא השתמש בתמונה ללא רשות ולא נתן קרדיט ליוצר התמונה וכי יש לפצות את פרוש, הצלמת, והחברה בה היא עובדת על השימוש בתמונה.
אז נפנה בית המשפט לשאלת הפיצוי.
החוק קובע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה של הזכות המוסרית של היוצר, הזכות לקרדיט, עד לסכום של 50,000 ש"ח וללא הוכחת נזק.  שריף אז טען שראוי שהסכום שיפסק הוא שווי התמונה אך עמדה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי תשלום עבור שווי התמונה יתמרץ, כך ממש, המשך הפרות של זכויות יוצרים וכי על הפיצוי להרתיע ולמנוע שימושים אסורים בזכויות יוצרים.
נקבע כי היקף הפיצוי ייקבע בהתאם לשימוש שעשה המפר, תקופת ההפרה והיקפה. במקרה זה, ומאחר ושריף העלה את התמונה ללא קרדיט ומבלי שרכש את זכויות השימוש, וכן העובדה שהשתמש בתמונה למטרות מסחריות, הצדיקו פיצוי של 15,000 ש"ח לצלמת וסכום זהה לפלאש 90. בנוסף שריף נדרש לשלם הוצאות משפטיות בשיעור של 10,000 ש"ח.
המגמה של בתי המשפט לפצות פיצויי הוגן בגין הפרה של זכויות יוצרים הנה לדעתי נכונה והוגנת ויש בה, לאורך זמן, לשנות דפוסי התנהגות של גניבה ושימוש לא ראוי ביצירות. הקניין העיקרי של היוצר היא יצירתו ופגיעה בה ראויה לפיצוי הוגן.
ת"א 20811-06-16 פלאש 90 בע"מ ואח' נ' שריף (בית משפט השלום בראשון לציון, הש' כרמית בן אליעזר)
משרדנו לא ייצג בתיק זה.
לעיון בפסק הדין לחץ כאן.

 

צרות של רכב מהניילונים, על רכב חדש שנתקע ונתקע ונתקע…

בעקבות פניה של חבר בעניין הרכב החדש שלו שהתקלקל וחזר והתקלקל נזכרתי במקרה דומה שבו טיפלתי מלפני מספר שנים.
SLXLM
אין כמו לרכוש רכב חדש מהחברה. נמנעים משיטוטים בלוחות יד שניה, מהמתנה ממושכת במכון הבדיקה והמיקוח האינסופי והנבירה במחירוני רכב. ויש גם את הבונוסים הנלווים לכך: ההתרגשות כשבוחרים את הדגם, הצבע, התוספות. ובמעמד קבלת הרכב: הידיעה שאתה הראשון שנוהג ברכב, הראשון והיחידי שמסיר את הניילונים מהמושבים והידיעה שלא תמצא שום "אוצר" דבוק לשטיח הרכב או כתם שמן מתחת לרכב כשאתה חוזר לחניה.
בשביל השקט הנפשי הזה, והחוויה והאחריות שנלוות לרכישה של רכב חדש, יש כאלו שבוחרים להיפרד מסכומי כסף ניכרים.

כך היה גם עם אלי (השם המלא חסוי), מנהל חברה שרכב ג'יפ לשימושו בעבודה והשימוש הפרטי. אך לצערו של אלי הנאתו מהרכב נפגעה ומהר.

עד מהרה הרכב בילה ימים ארוכים במוסך היבואן והתגלה עד שיש פגם  בגיר הרציף של הרכב. או אולי במנוע. הם לא בטוחים עדיין. "אז תשאיר את האוטו, וקח רכב חלופי, ואנחנו כבר נתקשר אליך", כך אמרו לאלי.
MXLLS
ואלי, חזר לנסוע ברכב ישן וחבוט, עד שיקבל בשורה על מצבו של הרכב החדש.
והימים חלפו, והרכב חזר מתיקון, והתאשפז במוסך פעם שניה ושלישית. חלקים הוחלפו בחדשים, מכונאים מומחים התייעצו, המנוע והגיר הוחלפו והתקלה  בוודאי לא מה שרוכש רכב חדש מצפה לו. בהמשך, ולאחר התערבות של יצרן הרכב מאמריקה גם המנוע הוחלף לחדש.
סוכנות הרכב הודיעה לאלי חגיגית "אל תדאג, הארכנו לך את תקופת האחריות". אך את אלי זה לא ריצה, ובצדק. הוא רצה רכב נטול בעיות, כמו שצפוי מרכב חדש. חמור מכך, בירור אצל שמאי רכב גילה כי החלפת הגיר והמנוע הביאו לירידה דראסטית בערכו של הרכב, זאת מעבר לירידת הערך שצפה בגלל שרכש רכב חדש.

אלי פנה אלי לעזרה וניסיתי להגיע עם סוכנות הרכב להסכמות על פיצוי או החלפת הרכב בחדש. לאחר שהמשא והמתן לא הצליחו פנינו בתביעה באמצעות בית משפט השלום. עד מהרה הבינו נציגי היבואן שההלכות קובעות כי אובדן ההנאה, הירידה בערכו של הרכב והימים הרבים בהם נמנע מאלי שימוש ברכב מצדיקים פשרה, שאם לא כן הם עתידים לקבל פסק דין לרעתם. לבסוף הצלחתי לשכנע את סוכנות הרכב למכור לאלי רכב חדש, אחר, מאותו יבואן, ובהנחה ניכרת שביטאה את הנזקים שנגרמו לו.

אז בפעם הבאה שיש לכם בעיה חוזרת ברכב החדש, תזכרו שהתמורה ששילמתם עבור הרכב כוללת גם את זכותכם להנות מרכב נטול בעיות, לפחות בשנים הראשונות שלאחר מכן.

לכל איש יש שם שאבד בגנזך המדינה

יום השואה זו הדמנות טובה לספר על מקרה מעניין שנחת על שולחני מלפני מספר שנים.
SLXLM
לקוח מבוגר פנה אלי כי נדרש להוכיח שהוא זהו האדם המופיע בתעודת הלידה שהציג בפניהם שעה שביקש להויצא אזרחות אירופאית לנכדיו. אתם מבינים, השם שבתעודת הלידה שלו עבר גילגולים רבים ושונה מהשם שנכתב בתעודת הזהות שלו.

הלקוח סיפר לי שהוא ומשפחתו ברחו מאירופה מפני רוחות המלחמה שנשבו והתקרבו לביתם.הם הגיעו ארץ ישראל וקיבלו תעודת זהות זמנית מטעם ממשלת פלסטינה א"י, זו הבריטית.
כשקמה מדינת ישראל והתחילו בהנפקת תעודות זהות ישראליות עבר פקיד הרישום מבית לבית והנפיק לאזרחים תעודות זהות. בהזדמנות הזו מי שביקש (או איך שהפקיד הרגיש) החליף את שמו כך שיהיה "עברי".
וכך, גם הלקוח שלי ביקש וקיבל שם ושם משפחה עבריים.
SLXLM
כעת, שישים שנים ויותר לאחר מכן, כשביקש להוכיח לרשויות האירופאיות כי הוא אכן אותו אדם שרשום בתעודת הלידה שהציג בפניהם, אותו אדם המופיע בתעודת הזהות הישראלית שלו, טענה מדינת ישראל כי היא לא יכולה לאמת את המסמכים שהוא החזיק בידיו, פשוט משום שהעתק שלהם לא נמצא בגנזך המדינה.
אתם מבינים, כיאה לאירופאי מדוייק, הלקוח שמר קלסר של מסמכים דהויים ותמונות, לרבות תעודת לידה, תעודות מבית הספר ועוד, אך את נציגי המדינה זה לא הרשים כלל.
בית המשפט לא יכול היה להתעלם מהראיות הברורות שהצגנו בפניו, כולל תירגומים של תוכנם והצלבות של תעודות הזהות של הלקוח והוריו ומסמכים רשמיים נוספים, ופסק הדין המיוחל אישר שהאיש שלפניו אינו אחר מהוא עצמו, בעליו של תעודת הלידה.

הנה, ובניגוד לדעה הרווחת, לכל איש אכן יש שם, אבל יתכנו לו שמות רבים שהזמן ומאורעות ההיסטוריה נתנו לו.

 

העגונה ששוחררה מכבלי בתי הדין הרבניים

בשנת 2013 התקבלה החלטה אמיצה מאין כמותה בבית הדין הרבני – החלטה ששיחררה אישה מנישואין נגד רצונה. אתם מבינים, בעלה נפצע קשות ומצוי בתרדמת ממנה הוא אינו עתיד להתעורר. אלא שההלכה היהודית קובעת כללים ברורים שמאפשרים לאישה להתגרש – וזה לא אחד מהמקרים האלו.
הרכב הרבנים מצפת הבין שהמצב הזה לא אפשרי ולכן שיחרר את האישה מנישואיה. כמובן שהחלטה כזו הרגיזה רבנים אחרים וחיש קל הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. אבל המערער לא היה הבעל, אלא אדם פלוני שממש הפריע לו שהאישה תוכל לשוב ולהתחתן ולהמשיך את חייה.
היה מצופה מבית הדין הרבני הגדול שיקפוץ ויאמר מייד לאותו פלוני – אדון יקר, אין באפשרותך להצטרף לתיק שאתה לא צד לו – ובוודאי שלא בעניין כזה שהוא פרטי ורגיש.
MXLLS
פלא של ממש.  – בית הדין הרבני לא מנע את הגשת הערעור והתכוון לדון בו.
מיהרה האישה והגישה עתירה לבית המשפט העליון. מייד ניתן צו שמנע מבית הדין הרבני הגדול לדון בערעור וביום חמישי האחרון הסתיימו תלאותיה של העגונה וניתן צו קבוע בעניין זה.
אסיים בדברי הש' מלצר מפסק הדין:
"…ראוי שנוודא כי כבודה וחירותה של העותרת 1 יכובדו, ועל דרך של צו מוחלט – ייתם מסע תלאותיה."
חג חירות שמח!
לפסק הדין בבית המשפט העליון, בג"ץ 9261/16 לחץ כאן.