אחריות מארגנים ורצים לנזקים בריצות שטח ואתגר

משתתפים במירוצים? בריצות חברים? באתגרי ריצה?

הנחת היסוד של הרץ החובב הוא ש"המארגן ידאג לי"

אבל לא תמיד ההנחה הזו נכונה


האם חשבתם מה יקרה אם תשברו את הרגל בריצה במדבר עם חברים? תיפלו ממצוק או תאבדו את הדרך באירוע? ומה אם מדובר ב "ריצת חברים", למפגש של עשרות רצים לריצות אתגריות שונות?

איפה מצוי הגבול בין האחריות האישית שלנו לאחריות של מי שיזם את האירוע? האם החתימה שלי על ויתור על אחריות מסירה אחריות מהמארגנים? על זה ועוד ברשימה הקצרה שלהלן.


את הרשימה הבאה כתבתי לאחר שיחה שהייתה לי עם חבר יקר שמארגן מדי פעם "ריצת חברים" בשטח ועל החשש שלו ממידת האחריות שעלולה להיות מוטלת עליו באם חלילה יקרה לאחד מהרצים נזק פיזי בלתי הפיך ואולי יותר גרוע מזה.

כשאנחנו, הרצים, משתתפים באירוע ריצה מאורגן ומסודר של חברת הפקה כזו או אחרת אנחנו נדרשים, לרוב, לחתום על הצהרה כתנאי להשתתפותנו.

הזהירים שביננו גם עושים ביטוח תאונות אישיות, בדיקות מאמץ תקופתיות וכו', גם אם איננו משתתפים באופן סדור במרוצים ואירועי ריצה.

מרבית הרצים מניחים כי אם יקרה משהו באירוע כזה יהיה מישהו שידאג לנו: לטיפול רפואי, לפינוי לבית החולים ואפילו לאחריות וביטוח באם נפצע או חמור מכך.


"כתב ויתור" אינו משחרר את המארגן מאחריות

כשאנחנו נפגשים ל"ריצת חברים" או "אתגר" שטח כזה או אחר אנחנו מניחים, אולי, כי המארגנים הם הנושאים באחריות לדאוג לנו. ההנחה הזו אינה מסירה מהאחריות האישית של כל אחד ואחד מהרצים. מנגד, לעיתים אנחנו נדרשים לחתום על "כתב ויתור" כתנאי להשתתפות באירוע – אך ויתור כזה אינו משחרר את המארגן מאחריותו.

אז עשיתי חיפוש קצר בין פסקי הדין מהשנים האחרונות בכדי ללמוד מה קורה או מה יקרה אם נפגע בריצה כזו. גיליתי כי "תניית פטור", כלומר ויתור של המשתתף על פגיעות עתידיות בשל הריצה אינו מביא בהכרח להטלת מלוא האחריות על כתפיו. כך, בתי המשפט הטילו אחריות על מארגנים, אפילו שעשו זאת ללא כוונת רווח, לבצע פעולות בכדי למנוע מהמשתתף להיפגע.

לשם הדוגמא אביא את הסיפור הטראגי של המנוח שלמה חרובי ז"ל שיצא לטיול רפטינג וקיפח את חייו שם. חרובי המנוח חתם על "תניית פטור" כזו וחברת הרפטינג טענה כי בשל כך אין לה אחריות לתאונה ולנזקיה. בית המשפט קבע אחרת ופסק כי חברת הרפטינג התרשלה ולכן אחראית לאירוע ולתוצאותיו הטראגיות. מדוע התרשלות – משום שחברת הרפטינג קבעה כללים לקיום מסע השייט אבל לא עמדה בהם בעצמה. אתם מבינים, חברת הרפטינג הודיעה למשתתפים כי לפני כל מקטע בעייתי היא תבצע עצירה ותבדוק אם התנאים מתאימים למעבר או לא ורק אחרי הערכת מצב בשטח ייקבע האם המכשול עביר ובטוח למשתתפים. בפועל לא בוצעו עצירות כאלו וכך נגרמה התאונה המצערת [ע"א 3388/12 נהרות משלחות רפטינג בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל [מתוך מאגר נבו, הש' מ' נאור, 13.4.2014].


אחריות משפטית: הסתכנות מרצון ואשם תורם

אבל אפילו לא הייתה "תניית פטור" כאמור, ברור לכל מי שעוסק בספורט מסוכן כי הוא מסתכן ומרצונו. חובבי הריצה יודעים כי ריצה על כרבולת חרירים מרגשת ושונה באופן ניכר מריצה בפארק הירקון וכי בריצה לילה יש ריגוש וחוויה ייחודית שאינה מתקבלת בריצת אספלט.

ואכן, בעניין אחר בו נפצע צנחן בנחיתה טענה החברה שהדריכה אותו כי היא אינה אחראית לאירוע או לנזק כי הצנחן "הסתכן מרצון". בית המשפט לא קיבל את הטענה הזו במלואה וקבע כי ה"הסתכנות מרצון" לא כללה את הסיכון כי לא יקבל הכוונה מדוייקת ורלוונטית בעת הנחיתה ולכן חייב את מדריכיו. עם זאת, בית המשפט קבע לצנחן "אשם תורם" לנזק שלו, בשל הסתכנותו הרצונית, בשיעור של 40% מהנזק [ת"א (חי') 512/98 נעים עזרא נ' סקאי קלאב בע"מ (21.9.2005, מאגר נבו)].


אז מה עושים?

אז מה ניתן ללמוד מכך לגבי "ריצות חברים" ואתגרים שונים?  למארגני הריצה צריך להיות כי ברור כי "תניית פטור" או הודעה לחברי הקבוצה כי מדובר בריצת חברים אינה פוטרת אותם מאחריות. על המארגנים לנסות ולצפות מקרים שיכולים להיווצר ולתת להם מענה. המענה יכול להיות מגוון ותלוי בנסיבות ויכול לכלול סיור מקדים, תדריך, כללי התנהגות לחברי הקבוצה וכיוצ"ב. מנגד, לנו הרצים החובבים יש אחריות כבדה למעשנו. עלינו להבין כי ריצה, בכלל ובפרט בתנאיי קיצון הנה תחביב מסוכנת, ובוודאי כשמדובר בריצה טכנית באזור מרוחק או אם רק עכשיו התאוששנו ממחלה. עלינו מוטלת האחריות למעשנו כי הנזק שיכול להיגרם מקלות דעתנו יכול להיות בלתי הפיך וכואב, לנו ולמשפחתנו.

 


אז בפעם הבאה שאתם מתכננים או מצטרפים לריצה אתגרית,
הפעילו שיקול דעת,
תחשבו מראש על התוצאות האפשריות

והיזהרו


רוצו, תהנו, אבל תתכננו מראש והיו ערניים כדי שתוכלו לשוב על החוויה הזו שוב ושוב ושוב…

הכותב הוא עורך דין ורץ חובב.


אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

שברת? שילמת! פסל שהושמד זיכה בפיצויים בלמעלה מ-600,000 ש"ח

יש כאן מישהו שלמד בתיכון עירוני ה' בחיפה?

כשבית הספר עירוני ה נבנה, אי שם בשנות ה-60, התגייס אמן ופסל בשם גרשון קניספל ויצר תבליט – ריקוע, שתוכנן לפאר את חזית הבנין.

אך התבליט הוסר ונשבר לרסיסים ברשלנותה של עיריית חיפה


וכך היה

גרשון קניספל הוא אמן שהקים פסלים רבים ברחבי ישראל, ובעיקר בעיר מגוריו חיפה.

כשעיריית חיפה פרסמה מכרז להקמת פסל חדש, הוא ניגש, וזכה.

קניספל קיבל את שכרו ובמאמץ ניכר הקים את היצירה, תבליט עצום ממדים שגודלו למעלה מ-30 מ"ר. בניית התבליט הסתיימה בסוף שנת 1965.

אלפי תלמידים הזיעו בשיעורי ספורט בצילו, עמדו בטקסים לצד הפסל והתפעלו מעוצמתו באמצע נאום מרגש של מנהל השכבה, התנשקו לראשונה…

והשנים חלפו, ובשנת 2012 התגלה לקניספל כי הפסל, או ליתר דיוק – רסיסיו, מונחים על מדרכת הרחוב ממתינים למשאית הזבל שתפנה אותו למזבלה הקרובה.

אתם מבינים, מישהו בעיריית חיפה החליט שהגיע העת להסיר את התבליט העתיק מהקיר.

אולי כי הזמנים השתנו, אולי כי דהה, או אולי כי הוא כבר לא התאים כל כך לעיצוב חצר בית הספר.


התבליט ושברו

קניספל מיהר והגיש תביעה לבית המשפט (תא (חי') 50172-01-13‏ גרשון קניספל נ' עיריית חיפה [מאגר נבו]). בהליך בבית המשפט התברר כי אכן חלקים מהיצירה, אריחים מתוך הפסל, נשרו. 

התגלה כי עיירית חיפה מיהרה להסיר את הפסל מהקיר בשל הסיכונים שבנפילת האריחים. עתם מבינים, העירייה לא ייחסה כל חשיבות לכך שמדובר ביצירה שהושקע בה עמל רב: זמן, חומרים ומחשבה.

ככה, ובגלל שנשרו מספר בודד של אריחים, במקום לתקן ולתחזק את היצירה, הסירו את הפסל כולו – חצבו וריסקו אותו לרסיסים.

אם אתם אומנים פלסטיים אז בטח תוכלו לדמיין ברוחיכם כמה השקעה נדרשה בהקמה של פסל המורכב מאריחי תבליט בגודל של 30X50 ס"מ ובעובי 5 ס"מ ואשר חוברו יחד ליצירה שגודלה למעלה מ-30 מ"ר.


ומה החוק אומר?

אחת מהזכויות היסודיות של אמן ביצירתו הנה זכותו לשלמות היצירה,

כלומר, הזכות שיצירתו תישאר שלמה. 

במילים אחרות, הרוכש של הזכות הכלכלית ביצירה לא יכול לעשות בה כל העולה על דעתו.

עליו לתחזק את היצירה, לשמור עליה ואסור לו "לשדרג" לשנות או להסיר ממנה חלקים.


שברת? שילמת!

בית המשפט דחה את טענת עיריית חיפה כי לא הייתה אפשרות אחרת במקום להסיר את הפסל כולו, ובוודאי באמצעים שריסקו את היצירה כולה לרסיסים.

בית המשפט קבע כי בעלותה של עיריית חיפה ביצירה אינה מאפשרת לה לעשות ביצירה כל העולה על רוחה. לקניספל נותרה לעולם הזכות לשלמות היצירה.

לאחר שנקבע כי עיריית חיפה התרשלה בטיפול ביצירה, נפנה בית המשפט להערכה של שווי היצירה שהושמדה.

נזקיו של קניספל הוערכו כולם ב- 533,920 ש"ח, מתוכם 40,000 ש"ח בשל הפגיעה שנגרמה למוניטין של קניספל. 60,000 ש"ח מתוכם בשל עוגמת הנזק שנגרמה לו.

סה"כ שילמה עיריית חיפה לקניספל למעלה מ-600,000 ש"ח בשל נזקיו (כולל הוצאות משפטיות).


אז בפעם הבאה שנופלת לידכם יצירה מקורית, דעו שאתם אחראים על שלמותה.
ואם אתם יוצרים, תקפצו מדי פעם לבקר את היצירות שלכם. אני בטוח שהתגעגעתם אליהם.

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

גניבת זכות יוצרים בתמונה עלתה למפר 40,000 ש"ח

הדס פרוש היא צלמת עיתונות ותיקה העובדת אצל פלאש 90 בע"מ, אחת מחברות הצילום הותיקות בישראל. בספטמבר 2015 עלה לאתר עיתונות המכוון לקהל ספציפי תמונה שצילמה פרוש – סטודנטים ותלמידי הוראה שהפגינו מול בית ראש הממשלה.
MXLLS
פרוש העלתה את התמונה לאתר האינטרנט של פלאש 90, אתר הזמין ללקוחות שרוצים לרכוש תמונות ולהשתמש בהם.
מוחמד שריף, מפעיל של עיתון אינטרנטי בתשלום השתמש בתמונה לקידום כתבה שביקש לפרסם והעתיק אותה.
הוא לא שילם על התמונה, וגם לא נתן קרדיט ליוצרת התמונה.
פרוש ופלאש 90 תבעו את שריף על הפרת זכויותיהם בתמונה. שריף מצידו טען שלא ידע כי התמונה מוגנת בזכויות יוצרים, שעשה בה שימוש מצומצם והוגן ואפילו טען שאינו קשור לאתר האינטרנט בו פורסמה התמונה.
כל טענות שריף נדחו ובית המשפט קבע שהוא השתמש בתמונה ללא רשות ולא נתן קרדיט ליוצר התמונה וכי יש לפצות את פרוש, הצלמת, והחברה בה היא עובדת על השימוש בתמונה.
אז נפנה בית המשפט לשאלת הפיצוי.
החוק קובע פיצויים ללא הוכחת נזק בגין כל הפרה של הזכות המוסרית של היוצר, הזכות לקרדיט, עד לסכום של 50,000 ש"ח וללא הוכחת נזק.  שריף אז טען שראוי שהסכום שיפסק הוא שווי התמונה אך עמדה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי תשלום עבור שווי התמונה יתמרץ, כך ממש, המשך הפרות של זכויות יוצרים וכי על הפיצוי להרתיע ולמנוע שימושים אסורים בזכויות יוצרים.
נקבע כי היקף הפיצוי ייקבע בהתאם לשימוש שעשה המפר, תקופת ההפרה והיקפה. במקרה זה, ומאחר ושריף העלה את התמונה ללא קרדיט ומבלי שרכש את זכויות השימוש, וכן העובדה שהשתמש בתמונה למטרות מסחריות, הצדיקו פיצוי של 15,000 ש"ח לצלמת וסכום זהה לפלאש 90. בנוסף שריף נדרש לשלם הוצאות משפטיות בשיעור של 10,000 ש"ח.
המגמה של בתי המשפט לפצות פיצויי הוגן בגין הפרה של זכויות יוצרים הנה לדעתי נכונה והוגנת ויש בה, לאורך זמן, לשנות דפוסי התנהגות של גניבה ושימוש לא ראוי ביצירות. הקניין העיקרי של היוצר היא יצירתו ופגיעה בה ראויה לפיצוי הוגן.
ת"א 20811-06-16 פלאש 90 בע"מ ואח' נ' שריף (בית משפט השלום בראשון לציון, הש' כרמית בן אליעזר)
משרדנו לא ייצג בתיק זה.
לעיון בפסק הדין לחץ כאן.

 

צרות של רכב מהניילונים, על רכב חדש שנתקע ונתקע ונתקע…

בעקבות פניה של חבר בעניין הרכב החדש שלו שהתקלקל וחזר והתקלקל נזכרתי במקרה דומה שבו טיפלתי מלפני מספר שנים.
SLXLM
אין כמו לרכוש רכב חדש מהחברה. נמנעים משיטוטים בלוחות יד שניה, מהמתנה ממושכת במכון הבדיקה והמיקוח האינסופי והנבירה במחירוני רכב. ויש גם את הבונוסים הנלווים לכך: ההתרגשות כשבוחרים את הדגם, הצבע, התוספות. ובמעמד קבלת הרכב: הידיעה שאתה הראשון שנוהג ברכב, הראשון והיחידי שמסיר את הניילונים מהמושבים והידיעה שלא תמצא שום "אוצר" דבוק לשטיח הרכב או כתם שמן מתחת לרכב כשאתה חוזר לחניה.
בשביל השקט הנפשי הזה, והחוויה והאחריות שנלוות לרכישה של רכב חדש, יש כאלו שבוחרים להיפרד מסכומי כסף ניכרים.

כך היה גם עם אלי (השם המלא חסוי), מנהל חברה שרכב ג'יפ לשימושו בעבודה והשימוש הפרטי. אך לצערו של אלי הנאתו מהרכב נפגעה ומהר.

עד מהרה הרכב בילה ימים ארוכים במוסך היבואן והתגלה עד שיש פגם  בגיר הרציף של הרכב. או אולי במנוע. הם לא בטוחים עדיין. "אז תשאיר את האוטו, וקח רכב חלופי, ואנחנו כבר נתקשר אליך", כך אמרו לאלי.
MXLLS
ואלי, חזר לנסוע ברכב ישן וחבוט, עד שיקבל בשורה על מצבו של הרכב החדש.
והימים חלפו, והרכב חזר מתיקון, והתאשפז במוסך פעם שניה ושלישית. חלקים הוחלפו בחדשים, מכונאים מומחים התייעצו, המנוע והגיר הוחלפו והתקלה  בוודאי לא מה שרוכש רכב חדש מצפה לו. בהמשך, ולאחר התערבות של יצרן הרכב מאמריקה גם המנוע הוחלף לחדש.
סוכנות הרכב הודיעה לאלי חגיגית "אל תדאג, הארכנו לך את תקופת האחריות". אך את אלי זה לא ריצה, ובצדק. הוא רצה רכב נטול בעיות, כמו שצפוי מרכב חדש. חמור מכך, בירור אצל שמאי רכב גילה כי החלפת הגיר והמנוע הביאו לירידה דראסטית בערכו של הרכב, זאת מעבר לירידת הערך שצפה בגלל שרכש רכב חדש.

אלי פנה אלי לעזרה וניסיתי להגיע עם סוכנות הרכב להסכמות על פיצוי או החלפת הרכב בחדש. לאחר שהמשא והמתן לא הצליחו פנינו בתביעה באמצעות בית משפט השלום. עד מהרה הבינו נציגי היבואן שההלכות קובעות כי אובדן ההנאה, הירידה בערכו של הרכב והימים הרבים בהם נמנע מאלי שימוש ברכב מצדיקים פשרה, שאם לא כן הם עתידים לקבל פסק דין לרעתם. לבסוף הצלחתי לשכנע את סוכנות הרכב למכור לאלי רכב חדש, אחר, מאותו יבואן, ובהנחה ניכרת שביטאה את הנזקים שנגרמו לו.

אז בפעם הבאה שיש לכם בעיה חוזרת ברכב החדש, תזכרו שהתמורה ששילמתם עבור הרכב כוללת גם את זכותכם להנות מרכב נטול בעיות, לפחות בשנים הראשונות שלאחר מכן.

לכל איש יש שם שאבד בגנזך המדינה

יום השואה זו הדמנות טובה לספר על מקרה מעניין שנחת על שולחני מלפני מספר שנים.
SLXLM
לקוח מבוגר פנה אלי כי נדרש להוכיח שהוא זהו האדם המופיע בתעודת הלידה שהציג בפניהם שעה שביקש להויצא אזרחות אירופאית לנכדיו. אתם מבינים, השם שבתעודת הלידה שלו עבר גילגולים רבים ושונה מהשם שנכתב בתעודת הזהות שלו.

הלקוח סיפר לי שהוא ומשפחתו ברחו מאירופה מפני רוחות המלחמה שנשבו והתקרבו לביתם.הם הגיעו ארץ ישראל וקיבלו תעודת זהות זמנית מטעם ממשלת פלסטינה א"י, זו הבריטית.
כשקמה מדינת ישראל והתחילו בהנפקת תעודות זהות ישראליות עבר פקיד הרישום מבית לבית והנפיק לאזרחים תעודות זהות. בהזדמנות הזו מי שביקש (או איך שהפקיד הרגיש) החליף את שמו כך שיהיה "עברי".
וכך, גם הלקוח שלי ביקש וקיבל שם ושם משפחה עבריים.
SLXLM
כעת, שישים שנים ויותר לאחר מכן, כשביקש להוכיח לרשויות האירופאיות כי הוא אכן אותו אדם שרשום בתעודת הלידה שהציג בפניהם, אותו אדם המופיע בתעודת הזהות הישראלית שלו, טענה מדינת ישראל כי היא לא יכולה לאמת את המסמכים שהוא החזיק בידיו, פשוט משום שהעתק שלהם לא נמצא בגנזך המדינה.
אתם מבינים, כיאה לאירופאי מדוייק, הלקוח שמר קלסר של מסמכים דהויים ותמונות, לרבות תעודת לידה, תעודות מבית הספר ועוד, אך את נציגי המדינה זה לא הרשים כלל.
בית המשפט לא יכול היה להתעלם מהראיות הברורות שהצגנו בפניו, כולל תירגומים של תוכנם והצלבות של תעודות הזהות של הלקוח והוריו ומסמכים רשמיים נוספים, ופסק הדין המיוחל אישר שהאיש שלפניו אינו אחר מהוא עצמו, בעליו של תעודת הלידה.

הנה, ובניגוד לדעה הרווחת, לכל איש אכן יש שם, אבל יתכנו לו שמות רבים שהזמן ומאורעות ההיסטוריה נתנו לו.

 

העגונה ששוחררה מכבלי בתי הדין הרבניים

בשנת 2013 התקבלה החלטה אמיצה מאין כמותה בבית הדין הרבני – החלטה ששיחררה אישה מנישואין נגד רצונה. אתם מבינים, בעלה נפצע קשות ומצוי בתרדמת ממנה הוא אינו עתיד להתעורר. אלא שההלכה היהודית קובעת כללים ברורים שמאפשרים לאישה להתגרש – וזה לא אחד מהמקרים האלו.
הרכב הרבנים מצפת הבין שהמצב הזה לא אפשרי ולכן שיחרר את האישה מנישואיה. כמובן שהחלטה כזו הרגיזה רבנים אחרים וחיש קל הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. אבל המערער לא היה הבעל, אלא אדם פלוני שממש הפריע לו שהאישה תוכל לשוב ולהתחתן ולהמשיך את חייה.
היה מצופה מבית הדין הרבני הגדול שיקפוץ ויאמר מייד לאותו פלוני – אדון יקר, אין באפשרותך להצטרף לתיק שאתה לא צד לו – ובוודאי שלא בעניין כזה שהוא פרטי ורגיש.
MXLLS
פלא של ממש.  – בית הדין הרבני לא מנע את הגשת הערעור והתכוון לדון בו.
מיהרה האישה והגישה עתירה לבית המשפט העליון. מייד ניתן צו שמנע מבית הדין הרבני הגדול לדון בערעור וביום חמישי האחרון הסתיימו תלאותיה של העגונה וניתן צו קבוע בעניין זה.
אסיים בדברי הש' מלצר מפסק הדין:
"…ראוי שנוודא כי כבודה וחירותה של העותרת 1 יכובדו, ועל דרך של צו מוחלט – ייתם מסע תלאותיה."
חג חירות שמח!
לפסק הדין בבית המשפט העליון, בג"ץ 9261/16 לחץ כאן.

שוב חוזרים "לדפוק" את הצרכן הקטן: הטלת אגרה כתנאי לאכיפה הצרכנית האזרחית באמצעות תובענות ייצוגיות

בשנת 2006 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות אשר פתח דלת לאכיפה צרכנית אזרחית ששינתה את התנהלותם של עסקים כלפינו כאזרחים. רציונאל החוק הוא לאפשר אכיפה אזרחית של חוקים, צרכניים בעיקר ואשר לא משתלם לצרכן יחיד לתבוע לבדו בשל עבירות על חוקים אלו.
כעת מונח לאישור ועדת חוק חוקה ומשפט של הכנסת תזכיר הצעת חוק הקובע כי תנאי להגשת בקשה לאישור תביעה כייצוגית הנו תשלום אגרה בשיעור של 12,000 ש"ח לתביעה המוגשת בבית המשפט השלום ו-24,000 ש"ח לתביעה המוגשת לבית המשפט המחוזי.
לטענת משרד המשפטים הסיבות להטלת האגרה הם צימצום העומס על בתי המשפט ובכדי למנוע הגשת תביעות סרק.
מנגד, תשלום אגרה כתנאי להגשת תביעה ייצוגית עתיד לפגוע קשות בכלי האכיפה האזרחית החשוב הזה ויחזיר את המשק שנים לאחור.

מאז נכנס החוק לתוקפו העולם הצרכני שאנחנו מכירים השתנה לבלי הכר והיצרנים ונותני השירותים הבינו כי לא ניתן לנצל אותנו, הצרכנים, אפילו אם מדובר ב-20 גרם פחות באריזה או בהנחה שהבטיחו לנו מראש ולא קיימו.
SLXLM
מאחר ולאיש אין אינטרס לתבוע על 4 ש"ח או על כמה גרמים פחות חוק התובענות הייצוגיות הסיר חסמי כניסה שהפכו את הכלי הזה לאפקטיבי ויעיל. כך נקבע שכר נאה לתובע שהגיש תביעה בשם הקבוצה אותה הוא מייצג וכך גם נקבע שכר נאה לעורך דין המייצג. וחשוב מכל, נקבע כי אין לשלם אגרה לבית המשפט עם הגשת התביעה.

 חלף לו עשור ובתי המשפט מצאו עצמם מתמודדים עם גל שוטף של תביעות ייצוגיות ובקשות לאישור שלהם. ממחקר "מחלקת המחקר של הרשות השופטת מיוני 2014 עולים הנתונים הבאים:
"בסך הכול 72.4% מתיקי התובענות הייצוגיות הסתיימו בפשרות והסתלקויות, שיעור גבוה בהשוואה ל-60.7% תיקי הייחוס האזרחיים בבית המשפט המחוזי, המסתיימים בפשרות או בבקשת התובע לחזור בו מתביעתו מכל סיבה אחרת."
עוד עולה כי כ-85% מהתביעות הייצוגיות המוגשות אינן מועילות כלל לקבוצות המיוצגות, וזאת הן בשל הסתלקות התובעים מתביעתם והן בשל סוג הסעדים המוענקים לקבוצות המיוצגות (שם, ע' 41).
אבל חשוב מכל:
 "…התובענה הייצוגית משנה את מאזן הכוחות בחברה ובכלכלה, במצבים שבהם נתבעים פוטנציאליים גורמים נזקים רבים ודומים למספר רב של נפגעים. במצבים אלה, התובענה הייצוגית מהווה כלי משמעותי להשגת הרתעה אופטימלית של אותם נתבעים פוטנציאליים, ופיצוי של המוני הנפגעים." (שם, ע' 43).

מה זה אומר?

זה אומר שתביעות רבות אינן מגיעות לשלבים מתקדמים של דיונים בבית משפט.
וגם, שהתועלת לקבוצות הנפגעות קטנה.
ומנגד
אבל התועלת החברתית גדולה מאוד, וכך גם ההרתעה של הנתבעים הפוטנציאליים.
הטלת האגרה מוסברת בכך שיש לממן את העלויות של מערכת המשפט בשל הטיפול בתובענות וכן במטרה לצמצם את תביעות הסרק המוגשות לבית המשפט. אך גם מנסחי ההצעה מסכימים שלא ניתן ללמוד האם תביעה שהסתיימה בהסתלקות או בהסדר פשרה הנה "תביעת סרק". וכך במקור:
"…לא ניתן לקבוע מה שיעורן של תובענות הסרק המוגשות כיום, אולם ניתן ללמוד על קיומן ממספר הסדרי ההסתלקות הרבים, בהם לעיתים נטען במפורש כי בקשת ההסתלקות נובעת מהיעדר עילת תביעה. כפי שעולה ממחקר אמפירי שביצעה מחלקת המחקר של הרשות השופטת, הסתלקות התובע לפני אישור התובענה כייצוגית היא סיבת סגירת התיקים השכיחה ביותר. הגשתן של תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים, מחייבת אותם בהוצאות כספיות לצורך ניהול ההליכים, ומבזבזת כספי ציבור בניהול הליכים משפטיים שלא לצורך בבתי המשפט. מטרת החוק היא לעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות ומבוססות עילה, תוך צמצום תובענות הסרק המוגשות לבית המשפט, אשר אין בהן כדי לקדם את תכלית החוק."

שמעתם נכון: משרד המשפטים טוען כי
"…הגשת תובענות סרק יוצרת הרתעה עודפת בקרב נתבעים…".
סיבה זו, ולא העובדה שתביעות רבות הסתיימו במהירות, בפשרה וכמעט ללא הליכים, משום שנותן השירותים / הנתבע הכיר בכך שגבה שלא כדין או לא סיפק את השירותים שהבטיח לספק, היא הסיבה העיקרית להטלת האגרה.
MXLLS
האם באמת יד השפעה שלילית בהרתעת הנתבעים הפוטנציאליים?
האם לא זו בדיוק הייתה כוונת החוק מלכתחילה?
אנחנו כצרכנים שמחים שיש לנו סוף סוף כוח למול רשתות השיווק, חברות התקשורת ונותני שירותים אחרים.

ואני טוען, אולי היה נכון לבדוק האם האכיפה הצרכנית האזרחית הצליחה למשטר את נותני השירותים, משום שהאינטרס של "עומס בבתי משפט" לא יכול להיות צידוק לנטילת הכוח שניתן בידי האזרח לעמידה על זכויותיו.

דברים שנזכרים בהם בביקור בבית הקברות

אני בטוח שמי מכם שביקר לאחרונה בבית קברות יסכים איתי שמצבה ייחודית זה דבר מאוד חשוב לניווט בבית קברות. כי ביננו, גם ככה זה לא המקום הכי נעים להיות בו, ורובנו יעדיפו לקצר את השהות בבית הקברות ככול הניתן.
MLXLS
ובפעם האחרונה שביקרתי בבית קברות נזכרתי בסיפור הבא.
תחילתו בפניה של מכרה שסיפרה לי שהיא עיצבה לאביה המנוח מצבה ייחודיית להנצחתו.
המצבה הפכה תחת ידיה כלי לביטוי רגשותיה וזכרונותיה, והיה בה ייחוד ועוצמה. ומאז, כל פעם כשהגיעה לבקר את חלקת הקבר ידעה שהיצירה שלה נמצאת במקום החשוב לה ביותר.
כמה כאב היא הרגישה כאשר ביקרה לאחרונה בבית הקברות וגילתה כי המצבה שעיצבה הועתקה כאילו מדובר בצעצוע פלסטיק מסין.
"מה עושים במקרה כזה?" ו"למי פונים?" היא התקשרה ושאלה.
ייעצתי לה שזכויותיה כיוצרת מוגנים ואף ניתן, תוך זמן קצר, לקבל צו להסרת המצבה המועתקת. וגם פיצוי כספי…
אלא שהדבר כרוך קודם כל באיתור קרובי אותו מנוח הקבור תחת המצבה המועתקת. הסברתי לה, בעדינות האפשרית, שיתכן והאשם הוא בכלל קבלן המצבות וכי כך או כך היא תאלץ, אולי, לעימות משפטי.
ואולי דברים שבבית קברות מוטב להשאיר אותם למנוחה, ממש ככה, כפי שהם…
ומה אתם הייתם עושים?
SMLXL

הפרסום שקם על יוצרו – גניבת זכוית יוצרים

עינת (השם במערכת) היא מעצבת של פריטים מעוצבים וייחודיים, "אקססוריס" שמקשטים ידוענים
MLXLS
מהביצה המקומית ולקוחות מזדמנים רבים.
כאשר עינת עיינה במגזין אינטרנט נחשב היא שמחה מאוד לראות שהעיצובים שלה מופיעים גם הם במגזין: "זו בדיוק החשיפה שכל כך חיכיתי לה" היא אמרה לי כשנפגשנו. ואז היא גללה מטה את הכתבה והראתה לי… שהעיצובים שלה מפרסמים, כבר ניחשתם נכון, עסק אחר!
היא רתחה מזעם!
ביקשתי שעינת תעביר לי צילומי מסך של הפרסום ואז התגלה, המגזין פועל כזירה לפרסום עסקים דוגמת העסק של עינת, והמגזין מחוייב לקדם את לקוחותיו. והתמונה עם הפריט של עינת? היא בדיוק מה שהם היו צריכים כדי…  נכון: לקדם את לקוחותיהם, שעינת אינה נמנית עימם.
במכתב תקיף דרשתי מהמגזין להסיר את התמונות מייד ולאלתר, מאחר והפרסום מטעה ופוגע במוניטין של עינת, וכמובן גם בהכנסותיה.
לא עברו שעות אחדות וקיבלתי הודעה דחופה מהמגזין – הפרסום הוסר מהאתר!!
באותו ערב קיבלנו גם שיחת טלפון מעורך המגזין – הוא הציע לפצות את עינת על הפגיעה בה, פיצוי שעינת כבר יודעת שיכול להגיע גם ל-100,000 ₪ באם תפנה לבית המשפט ותעמוד על זכויותיה.
מנקודת מוצא זו התחלנו את המשא והמתן עם המגזין וגם הצלחנו להגיע לפיצוי נאות.

קפה גדול… בגודל בינוני – תביעה ייצוגית

חבר העלה פסוט זועם בפייסבוק שלו ובו סיפור מרגיז על שחווה ברשת קפה גרג מאוד.
התגלה שהקפה הבינוני והגדול מכילים אותה כמות בדיוק.
לאחר דין ודברים שלו עם אנשי שירות הלקוחות של הרשת חזרנו לבצע בדיקה וגילינו שהתופעה אינה מקומית.
מיהרנו, ערכנו והגשנו תביעה ייצוגית.
מוזמנים לצפות בבדיקה שערכנו:
SMLXL
 אגב, המקרה גם סוקר בתקשורת כאן.
עדכונים על ההתפתחויות המשפטיות בהמשך.