לא נעים לטעות – בדיוק בשביל זה אנחנו כאן בשבילך עם אמת מקצועית

הלקוח תמיד צודק? ואם הטעות היא שהביאה אותך לצורך בעו"ד?

את השיעור הבא בערך בערכה של אמת מקצועית למדתי אי שם בתקופת ההתמחות שלי. היה זה סמוך לאחר חקיקת חוק התובענות היצוגיות, תקופה המלווה בהרבה חוסר ודאות משפטית וחשיפה כלכלית ניכרת לחברות הענק.

באחד הבקרים נסענו בשיירה מירושלים, פמליה נרחבת של עורכי דין ומתמחים לפגישה אצל מנכ"ל אחת מחברות התקשורת הגדולות אשר נתבעה בסכום אגדי של עשרות מיליונים בגין שירותים שנתנה.
.
היה ברור שהחברה ביצעה טעויות קריטיות שהביאו לחיוב ביתר של הלקוחות שלה. דווקא ניהול של תיק כזה בבית משפט צפויה היה להיות ארוך ומסובך, ויקר מאוד ללקוח.
.
המנכ"ל, בחליפה יוקרתית, עמד על דעתו שהתביעה לא מוצדקת, שאין שום סיבה לנהל את ההליכים בבית המשפט, ובוודאי לא לשלם סכומי עתק לצרכנים.
.
ברקע חופי תל אביב הנשקפים מהמגדל ניהל מנהל המשרד בו התמחתי סימולציה קצרה של השאלות הקשות שעובדי החברה יאלצו להשיב להם בבית המשפט. בשלב הזה לא היה ברור אם המנכ"ל נעלב מהמעמד או נלחץ ממנו, אבל הוצגה לו המציאות המשפטית והקשיים שהם מעוררים. ובין צחצוחי המילים, ומאחר והשיחה התדרדרה לטונים גבוהים, טען עורך הדין בעוז כי מאחר וממילא כבר "פוטר" מייצוג החברה, אין לו כל אינטרס לספר לו פנטזיות ואגדות אלא את האמת המקצועית שלו – ואת החשיבות להגיע לפתרון זול ככול הניתן.
.
כמובן שהחברה לקחה את שירותי המשרד, וברבות הימים נחסכו מהחברה תשלומים רבים בשל שסמכו ידיהם על התרחיש, שאולי אינו זה שרצו לשמוע, אשר הוצג להם.
.
ואצלי, בשיחות היעוץ אני מקפיד לומר את האמת המקצועית שלי ולא את זו שתטפח תקוות שווא והבטחות.
ואיזה עו"ד אתם מעדיפים?


רוצים ייעוץ בקניין רוחני? בסימני מסחר? בזכות יוצרים? אתם מוזמנים לפנות למשרדנו.


הכותב הנו עו"ד ובעל משרד העוסק בתחום זכויות יוצרים וקניין רוחני ומייצג אמנים, יוצרים ואמנים.  



כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

בית משפט בארה"ב הכריע כי מותר לחברת גיימינג להשתמש בדמות אדם יחד עם קעקועים שעליו

של מי הקעקוע הזה?

על זכות יוצרים בקעקועים

טייק 2 (Take 2) היא חברת גיימינג גדולה והאחראית, בין היתר, על משחקי וידאו של ליגת ה-NBA. באופן טבעי להתפתחות הגיימינג, המפתחים איפשרו לשחקן הוירטואלי לבחור את קבוצת הכדורסל שהוא משחק, וגם את הרכב השחקנים. וכדי להוסיף נופח ריאליסטי ככול הניתן, דמויות השחקנים הכילו גם את ציורי הקעקועים המעטרים את גופם.

SOLID OAK רכשה את זכויות היוצרים של מספר יוצרי קעקועים, שהם אלו שיצרו את הקעקועים במקור, והגישו תביעה תקדימית כנגדת טייק 2, מנסים להפוך את זכות היוצרים שקנו למזומנים, וכדאי שיהיו אלו הרבה מזומנים.

בין חמשת הקעקועים שרכשה SOLID OAK הם הקעקועים של השחקן לברון ג'יימס, אריק בלדסון, קניון מרטין ושחקנים אלו, יחד עם הקעקועים, הופיעו בגרסאות המשחק לשנים 2013, 2014 ו-2015.

האם הקעקוע הוא של המקועקע?

בהליך שנמשך מאז שנת 2016 הובאו לפני בית המשפט ראיות שונות ועדויות המקועקעים. המקועקעים מצידם טענו שהקעקוע הוא "חלק מהם" וגם "חלק מזהותם". חלק מהמקעקעים בעצמם טענו שכוונתם הייתה שהיצירה תהיה חלק מהמקועקע – ולהקנות לו את כל הזכויות בקעקוע בידיעה שהמקועקעים הם שחקני כדורסל מקצועיים, שהם יצטלמו ויופיעו עם הקעקועים בכל פעילות שהיא.

השימוש בקעקועים במשחק הוידאו הוא אגבי והוגן

בית המשפט קבע כי השימוש שעשתה טייק 2 בקעקועים הוא אגבי ולכן זוכה להגנה כ"שימוש הוגן", אפילו שלא היה בידי טייק 2 רישיון לעשות שימוש בקעקועים. 

בית המשפט קבע כי מאחר ומדובר בהופעה של הקעקועים באופן מוקטן ביותר, ובחלקים רבים מאוד מטושטש, הרי לא ניתן לראות בהפרת זכות היוצרים הנטענת כהפרה שמקנה לבעליה פיצויים. 

כך, הקעקועים מופיעים רק על השחקנים שנושאים את הקעקועים בפועל, ולא על שחקנים אחרים או בדרך אחרת, וכי מדובר בשחקנים בודדים מתוך למעלה מ-400 שחקנים שונים האפשריים במשחק.

תוצאות פסק הדין

לבסוף, בית המשפט בארה"ב קבע כי מדובר בהפרה מינימלית של זכות יוצרים והפציר בצדדים להגיע להסכמות בעניין גובה הפיצוי שיש לתת לבעל הזכויות. 

פסק הדין ממשיך במגמה המכירה ב"שימוש הוגן" גם בשימוש שהוא מסחרי.

פסק הדין לא נותן היתר לעשות שימוש חופשי בקעקועים

פסק הדין בעניין טייק 2 אינו היחיד בעניין קעקועים, ובתי המשפט בארה"ב כבר קבעו שקעקוע הוא יצירה לכל דבר ועניין, והפרת הזכות בקעקוע יכולה להביא לפסיקת פיצויים בסכומים ניכרים. ואולם, הפסיקה מלמדת שמידת השימוש היא יחסית וישנה חשיבות גדולה מאוד לניצול הקעקוע בפני עצמו לצרכים מסחריים. 

לדעתי הפסיקה בעניין טייק 2 מכניסה לפרופורציות את אכיפת זכות היוצרים. דוקטרינת השימוש ההוגן, בפרשנות זהירה שלה, יכול למנוע מגופים מסחריים לנצל לרעה את זכויותיהם ביצירות, מה שנקרא בעגה המקצועית "טרולים של זכויות", ולרדת לעומק כוונת היוצר כשעביר עותק מיצירתו ללקוח.


רוצים לקרוא עוד על זכויות יוצרים בקעקועים?

ראו כאן

פסק הדין – ראה כאן.

לקריאה נוספת:

https://news.artnet.com/art-world/copyright-tattoos-lawsuit-lebron-james-1819932

[1] חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, להלן – החוק.


כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

בית המשפט לערעורים בארה"ב קבע – אומנות רחוב מוגנת ועדיפה על זכות בעל מקרקעין

אומנות רחוב – למי היא שייכת?

על עמידתם של אמני רחוב על זכויותיהם

זו אינה הפעם הראשונה בה אני כותב על אומנות רחוב ועל זכויותיהם המשפטיות של אמני הרחוב. כאמנות שהתחילה כמחתרתית היא צימחה ופרשה לה כנף, מצאה לה מקום כאומנות פופולארית, איכותית ומעניינת.

שלא יהיה ספק, היא עדיין בועטת ועדיין מעבירה ביקורת, כועסת ובולטת.

אולי ניתן לייחס את הפופולאריות הגואה שלה לירידת קרנה של האומנות הקלאסית וצרכני המוזיאונים, ואולי צמיחת המדיה הפופולארית: הפייסבוק, טיקטוק ואינסטגרם היא שהעלתה את קרנה, אך מה שהייתה פעם אומנות שוליים מצאה את דרכה למינסטריים התקשורתי. מאמנים נרדפים ושוליים אמני הרחוב מצאו דרכם למיינסטרים (גם אם חלקם אינם שמחים על כך) והישר ללבנו.

וכך היה שמרחבים ציבוריים הוקצו לאומני רחוב, ואף בעלי מקרקעין פרטיים אירחו בשמחה, ולעיתים בדיעבד, אומנות רחוב על קירותיהם. אחד המקומות הידועים בעולם לאמני הרחוב היה בניין מסחרי בקווינס ניו-יורק. מבנה גדול מימדים שעמד מוזנח ועזוב קרץ לאמני הרחוב והפך ברבות הימים למוקד עליה לרגל לאמנים מרחבי העולם. גם כינוי תואם לאמנים ניתן למקום: 5POINTZ.

אבל לא בגלל האומנות שעל קירותיו השם יזכר כי אם בשל המהפך שהמקום הזה גרם למעמדה המשפטי של אומנות הרחוב, מקבעת אותה כעדיפה, כך ממש, על פני זכויות בעל המקרקעין. 

קניין מוחשי – קניין רוחני

לא מדובר בתביעה היחידה מהסוג הזה. תעיינו בבלוג שלי כאן על המעצב האיטלקי Moschino עיצב שמלה עליה הודפס ציור מיצירתו של אמן הרחוב Joseph Tierney הידוע בשם העט RIME.

שימוש הוגן והפרה תמימה

לא כל שימוש ביצירות ללא רשותו של האמן או ללא מתן קרדיט ראוי מקנה סעד בבית המשפט.

דוקטרינת ה"שימוש ההוגן" וה"מפר התמים" מעוגנות היטב בחוק זכות יוצרים ובאות לידי ביטוי בפסיקה שבאה בעקבותיו, בעיקר בהפרות יצירות צילום, ציורים ופסלים. משמעות הגנות השימוש ההוגן הוא כי שימוש שהוא מועט, בחשיפה מעטה או למטרות פרטיות אינו מהווה פגיעה ממשית. המפר התמים אף הוא זוכה להגנה, כאשר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי היצירה מוגנת או כי השימוש בה נעשה באופן שולי או בדרך אגב.


הסיפור של 5POINTZ

בשנת 2002 פנה אמן בשם יונתן כהן ליזם נדל"ן בשם ג'ראלד וילקופף, בעל מבנה תעשייתי בלונג איילנד ניו-יורק, וביקש רשות לעשות שימוש בקירות המבנה לציורים של אמני רחוב שונים.  וילקופף התרשם והסכים ועד מהרה קירות המבנה הפכו לגלריה מרשימה של ציורי רחוב.

כהן התחיל לכנות את המקום 5POINTZ ואמנים מרחבי ארצות הברית והעולם התחילו עולים לרגל למבנה, ליישם בהם את יצירותיהם. עד מהרה המקום הפך מסוקר על ידי התקשורת והפך לחלק בלתי נפרד מהנוף של העיר ניו-יורק.

בשנת 2013, עם תוכניות להתחדשות עירונית בלונג-איילנד, וילקופף התחיל לקדם תוכנית להרוס את המבנה ולבנות מבנה מגורים במקומו.

האמנים מיהרו ופעלו במספר מישורים למנוע את הרס המבנה, אשר ברור גם שיביא להרס האומנות שעל קירותיו. וילקוף מיהר ומחק את הציורים מהקירות ומנע מהאמנים להגיע ולתעד אותם טרם הריסתם. בקיצור נמרץ, לבסוף ניתן לוילקופף אישור להרוס את המבנה. אלא שהאמנים לא ויתרו והגישו בשנת 2016 תביעה לפיצויים על הפגיעה ביצירותיהם.

התביעה שלהם הייתה בשל הפגיעה בזכות המוסרית שלהם לשלמות יצירותיהם. האמנים טענו שוילקופף השמיד את היצירות שלהם ולכן עליו לפצות אותם. עד לאותו זמן, וככול הידוע לכותב שורות אלו, לא היה תקדים של תביעה כזו.

פסק הדין קבע פיצויים בגובה 6.75 מיליון $ לטובת האמנים

בפברואר 2018 ניתן פסק דין בתביעת האמנים. בית המשפט קבע פיצוי כולל חסר תקדים בשיעור של קרוב לשבע מיליון $ לאמנים על השמדה של 45 יצירות אומנות. 

בפסק הדין נקבע כי בהתאם לחוהיוצרים האמריקאי, 45 יצירות שהיו על המבנה היו יצירות ראויות להגנה, כי הן עמדו בתנאים להכרה כ"יצירות" וכי הושקעו בהן יצירתיות ומאמץ וכי וילקופף פגע בשלמותן של אותן היצירות – זכות המכונה בישראל כחלק מהזכות המוסרית של היוצר ביצירתו.

בפסק הדין, ובהתאם להוראות החוק האמריקאי, ניתנה לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצויים בשיעור שבין 750$  לכל הפרה ועד 30,000$ לכל הפרה, ובנסיבות מסוימות לעניק פיצויים של עד 150,000$ לכל פגיעה בזכות יוצרים. 

בית משפט של ערעור נותן תוקף תקדימי ליצירות "רחוב"

מובן שפסק דין של כ-7 מיליון דולר הוא לא משהו שוילקופף יכול היה לקבל בשקט – וכיום, שנתיים מאוחר יותר יש בידנו פסק דין של ערעור הנותן תוקף תקדימי לפסק הדין משנת 2018. בפסק הדין נקבעו מספר קריטריונים חשובים שהם "מגדלור" לתביעות רבות שהוגשו בידי אמנים על פגיעות דומות ביצירותיהם.

גם ציור קיר הוא אומנות – ואין זה משנה אם היא זמנית או לא

בית המשפט של ערעור קבע כי ציור על קיר מבנה הוא "אומנות". כן, אם היה לכם ספק!

אולי חלקכם חושב שהיא "אומנות פופולארית" או "אומנות רעה" ו"בטעם רע", אך היא עדיין אומנות ועדיין ראויה הלגנת דיני זכויות היוצרים. ושלא יהיה ספק, שופטי הערעור נעזרו בעדויות של מומחים ומבקרי אומנות והתרשמו כי אותם ציורי קיר על המבנה של וילקופף ראויים להגנת החוק.

וילקופף טען כי מאחר והציורים היו "זמניים" ממילא אין הם ראוים להגנה לפי דיני זכויות היוצרים אלא שהשופטים חשבו אחרת וקבעו כי אין התייחסות בחוק זכות היוצרים להיותה של יצירה זמנית או קבועה. אכן, יש יצירות שאינן מחזיקות זמן רב, נגיד יצירות שחצובות בקרח, אך בית המשפט של ערעור קבע שאין זה מונע מהן להיות "מוכרות" וראויות להגנה. 

והנה, יצירות רחוב כבר ממזמן "זמניות" – ואפילו במקרים בהן הן נמחקו בידי יצירות מאוחרת יותר, הן עדיין ראויות להגנת החוק. 

כמה שווה יצירה שהושמדה?

וילקופף טען שבית המשפט החמיר איתו שלא לצורך, אלא שבית משפט של ערעור חשב אחרת. וילקופף מיהר ומחק את הציורים והיצירות ולא נתן זמן לאמנים להחליט מה יעשו עימן – כאשר היה עליו לתת להם 3 חודשים לשם כך. בית משפט של ערעור ראה בהתנהלות של וילקופף כפגיעה חמורה ביותר בזכויות האמנים. 

גם טענתו של וילקופף כי חשש שהאמנים יפגעו בקירות המבנה בניסוין לשמור את יצירותיהם נדחתה – וכאשר בית המשפט של ערעור קבע שהאמנים פעלו לאורך הדרך כולה באופן חוקי כך שלא היה יסוד לחששותיו של וילקופף. 

התנהלותו של וילקופוף, בייחוד מחיקת הציורים כאשר לא היה כל סיבה לכך, ביחוד באופן ובמהירות שבה מחק אותם, הם שהצדיקו פיצוי כפי שנפסק. לכך יש להוסיף את העובדה כי בכל יום אלפי אנשים עברו בפני היצירות ונהנו מהן – כך שכל יום נוסף בהן היצירות היו מוצגות יצרו תועלת ליוצרים. 

אבל נזק ממשי?

בית המשפט קבע שזה המקום לפיצוי סטוטורי ולא פיצוי של נזק בפועל, פיצויים ללא הוכחת נזק. תוסיפו לכך את ניסיונות האמנים לרכוש את הקרקע עצמה, ניסיונותיהם להגיע להסכמות וסירובו העיקש, ואפילו הנקמני של וילקופף, ובית המשפט מצא בכל אלו סיבה להעניק לאמנים את הפיצוי המקסימלי המותר בחוק. 


ומה מעמדם של יצירות רחוב בישראל

בישראל אין תקדים של ממש בתחום הזה. אבל מהו בדיוק "התחום הזה"?

חוק זכות יוצרים מתייחס ליצירות במרחב הציבורי וקובע בסעיף 23 לחוק כך:

"שידור, או העתקה בדרך של צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה, של יצירה אדריכלית, יצירת פיסול או יצירת אמנות שימושית, מותרים אם היצירה ממוקמת בקביעות במקום ציבורי." 

המקרה של וילקופף, ובמקרים רבים של "אומנות רחוב" נעשים על גבי מבנים פרטיים – וציורים אינם מפורטים בהוראות סעיף 23 לחוק.

בנוסף, החוק, ולדעתי לא במקרה, אינו מתייחס כלל ל"ציורים" – ולדעתי יש ללמוד מכך שהמחוקק בכוונה לא הכליל את אלו כ"מותר לשימוש". 

צריך לשים לב שסעיף 23 לחוק גם קובע, במפורש, את השימושים המותרים:

  1. שידור;
  2. העתקה שהיא צילום, ציור, שרטוט או תיאור חזותי דומה;

מכך ניתן ללמוד כי שימושים אחרים אסורים!

ובכלל אלו הפצה, העמדה לרשות הציבור, עשיית יצירה נגזרת ועוד 


כפי שכתבתי בעבר, בהחלט יתכן כי תביעה של אמן רחוב כנגד בעל מקרקעין על פגיעה ביצירתו תזכה לכתף קרירה מצד בתי המשפט והעדפה של זכויות בעלי המקרקעין. במקרה כזה יאלץ בית המשפט להסביר את ההגנה הספציפית שניתנה בחוק זכות יוצרים.

עמדתו הצנועה של כותב שורות אלו, הזכות הקניינית של בעל מקרקעין אינה שוללת את זכויותיו של אמן הרחוב, ובייחוד כשמדובר באמן רחוב אשר יצליח להוכיח את המוניטין שלו ושל יצירותיו. גם לחלוף הזמן מאז יושמה היצירה ועד לפגיעה בה יהיה משקל ממשי בהחלטת בית המשפט. בהחלט ניתן כי ייפסקו פיצויים לאמן רחוב אשר יצירתו נפגעה – אפילו אם היצירה פגעה בקירות החיצוניים של מבנה וללא רשות הבעלים.

בהתאם, נראה לכותב שורות אלו כי שימוש של חברות ביצירות רחוב לקידום מסחרי שלהם, ללא מתן קרדיט ליוצר וללא רשותו, מהווה הפרה של הזכות המוסרית והכלכלית של אמן הרחוב ואף מקנה פיצוי בשל התעשרות על חשבונו.


רוצים לקרוא עוד על זכויות יוצרים באומנות רחוב?

ראו כאן וכאן.

פסק הדין של הערעור – ראה כאן.

[1] חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, להלן – החוק.

[2] ס' 23 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.

מאמרים נוספים בעניין ששווה להציץ בהם:

https://itsartlaw.org/2020/03/02/case-review-castillo-et-al-v-gm-realty-l-p/#post-41391-footnote-0

https://news.artnet.com/art-world/5pointz-ruling-upheld-1782396


קרדיט לתמונה בגוף הכתבה וליצירה: ליאור בן טוב.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

תוכנה מאתגרת את מושגי היסוד בזכויות יוצרים וקניין רוחני

תוכנה ייצרה מוזיקה ויתכן ותשים סוף לתביעות על זכויות יוצרים

על סטארטאפ חדש וחזית משפטית חדשה


תביעות על שימוש במוזיקה ללא זכות יוצרים בין אמנים מלווה את ההיסטוריה המודרנית של הקניין הרוחני. בחסותם של תאגידי המוזיקה הגדולים בעולם מוגשות תביעות בסכומי עתק בטענות של גניבת חלקים מיצירות אחרות. אולפנים כמו Warner, Sony, Universal, EMI ואחרים מתנגשים בהליכים משפטיים ארוכים ויקרים למול אמנים יודעים יותר וידועים פחות.

בישראל מוכרים המקרים של TOY אבל בעולם המערבים בו תעשיית המוזיקה היא מנוע כלכלי עצום, הצדדים הם טיילור סויפט, אד שירן, אריאנה גרנדה ואמנים אחרים המניעים את גלגלי התעשייה הזו. לרוב מדובר בטענות על חלקים ביצירות החדשות והפופולאריות אשר יש בינם לבין יצירות אחרות דימיון כלשהו.

כאן המקום להזים את המיתוס על מהי הפרת זכות יוצרים ולהזים את טענת כמות השימוש בשניות או תווים או כל פרט אחר. המבחנים לקיומה או אי קיומה של הפרה, לפחות לפי הדין הישראלי, נקבעים לפי "קווי דימיון" בין יצירות: זו הנטענת כמקורית וזו הנטענת כמועתקת. אך עוד קודם לכן על הטוען לזכות יוצרים מקורית נדרש להוכיח את מקוריות יצירתו שלו – שהרי, אם הוא אינו היוצר הראשון של יצירה, או יצירתו היא נגזרת מיצירה אחרת, שוב לא יוכל לטענות שאחר נטל ממנו זכות אשר ממילא לא הייתה שייכת לתובע.

אז מי קובע מה היא הפרה של זכות יוצרים במוזיקה? בית המשפט מתרשם ואף יכול לבקש להיעזר בחוות דעת, אבל בכל מקרה הצבעה על קווי הדימיון היא המשמעותית.

רגע, ושלא נשכח את ההגנות שבחוק הישראלי למול טענות זכות היוצרים: הגנות השימוש ההוגן ותום הלב בוחנות אף הן את מרכזיות החלק מהיצירה המקורית שנעשה בה שימוש, מידת ההשפעה על היצירה המקורית בשל ההעתקה הנטענת, משך השימוש ועוד ועוד.

אלא שהטענות המשפטיות של גניבת זכות יוצרים במוזיקה יצרה מצב לא קל עבור יוצרים חדשים. האומנם מצופה מכל אמן או מפיק מוזיקה לוודא שאין חלק בתוך היצירה שלו שדומה ליצירה אחרת? וצריך לזכור, רבים מיוצרי המוזיקה הפולפלארית התחילו, ובכן, כמו כל מוזיקאי אחר…. בלי מימון ובהקלטה ביתית. בוודאי לא מצופה מהם שיוציאו משאבים רבים ויקרים עבור רכישה של רישיונות שימוש מאינספור אמנים אחרים. אפילו בדיקה יסודית של היצירה החדשה טומנת בצידה הוצאות משמעותית.

התופעה הזו של "הפחדה" של יוצרים חדשים משרתת את בעלי האולפנים הגדולים. בפועל היא גם פוגעת, ממש כך, ביצירה חדשה וביוצרים חדשים. בינואר האחרון (2020), עיתון הרולינג סטונס הקדיש לכך כתבה חשובה המלמדת על העלויות וההשפעות הרוחביות של תופעת התביעות כנגד יוצרים. אם זה מעניין אתכם, הקישור לכתבה כאן.

ואם כל המוזיקה בעולם הייתה לנחלת הכלל?

דיני הקניין הרוחני מיועדים לתמרץ יצירה מקורית. התמריץ ליצירה המקורית הוא באמצעות מתן מונופול ליוצר הראשון להנות מהכנסות בשל יצירותיו. ככה היוצר יכול להנות מהכנסות ולמנוע ממעתיקים לשלשל את ההכנסות לכיסם – דבר שאמור לתמרץ את היוצר להמשיך ולצור ולהתפרנס מיצירתו.

שלא במקרה, זכויות יוצרים אינם חלים על רעיונות, חדשות ו…. מושגים מתמטיים. וכאן באה טענה חשובה של מוזיקאים הטוענים שעולם המוזיקה כולל סל מוגבל של מלודיות ומקצבים – וזאת בדומה למושגים מתמטיים. טענתם של מוזיקאים היא שמאחר ומדובר באפשרויות מוגבלות, מתן זכות יוצרים ליוצר שיצא לראשונה עם מלודיה או מקצב מתוך אותו הסל אינה הוגנת ואינה עולה בקנה אחד עם מטרות חוק זכות יוצרים.

עד לאחרונה הטענה לפיה מוזיקה היא מוגבלת לא הייתה מתקבלת באהדה רבה, אך ריבוי התביעות, ריבוי המידע והיכולת לנתחו, מציבים תיגר על הטענות המסורתיות. כך, באופן תיאורטי, לו ניתן היה להפיק את כל המקצבים והמלודיות שבעולם, מי שהיה מפיק אותן היה בעל זכות היוצרים בהם וכל היוצרים שהיו משתמשים באותם מקצבים או מלודיות – כלומר כולם, היו כפופים למרותם של אותם מפיקים.

בהתאם, אם אותם מפיקים היו משחררים את זכות היוצרים בכל המלודיות והמקצבים – שוב לא היו יכולות להיטען טענות של הפרת זכות יוצרים.

אלא שכדי לעמוד באתגר הגדול של יצירת "כל המלודיות" ו"כל המקצבים" תזדקק לכך האנושות למשאבים אנושיים רבים. התכנתים Noah Rubin   ו-  Damien Riehl החליטו להיענות לאתגר.

תוכנה ובינה מלאכותית ככלי שנועד להפוך את המוזיקה למושג מתמטי

דמיאן ונח החליטו לבנות תוכנה שתצור 300,000 מלודיות בשניה !!  התוכנה שבנו יצרה 68 ביליון מלודיות המורכבות משמונה תווים וכעת משבידיהם מאגר עצום של מלודיות הם רוצים לשחרר אותם לשימוש הציבור ולשים סוף לתביעות בגין הפרת זכות יוצרים המוגשות כנגד מוזיקאים.

למעשה, המערכת הממוחשבת אותה בנו דומה לתוכנה אשר בונה צירופים משמונה ספרות. וכעת, משסיימה את עבודה היא מוכיחה שהמוסיקה, או ליתר דיוק המלודיות, הן סופיות. אני לא רוצה להיכנס לשאלות הפילוסופיות שמתעוררות בעקבות המעשה החשוב הזה אבל ההשלכות המשפטיות של אלו משמעותיות מאוד.

אם אותן מלודיות אכן יתקבלו כמאיינות זכות יוצרים של אחרים – כי האפשרויות המוזיקאליות מוגבלות, תהיה בכך אולי גם השפעה על היצירות המקוריות שיצאו כיצירות נגזרות מאלו. ככה, יהיה צורך בקביעה שיצירה היא כזו שמחברת מספר מלודיות או מספר מקצבים או צירוף של מלודיה עם מילים ועוד. יהיה בכך לשמוט את הקרקע, וההכנסה, שיש לאינספור מלחינים וכותבים שהגו את המלודיות האלו.

ונלך צעד אחד קדימה – האם העובדה שמחשב הפיק את היצירה בכלל יוצר זכות יוצרים? בתי המשפט כבר נתנו דעתם, ועל כך בפוסט אחר, על כך שיצירות שנוצרו בידי בינה מלאכותית אינם מוגנים כקניין רוחני ולכל היותר ליוצרי התוכנה עצמה יש זכות בתוכנה – אך לא בתוצריה.

זכויות יוצרים במוזיקה – לאן?

אני מציע לבחון בזהירות את היכולות הטכנולוגיות שמאפשרות למפות יצירות. כמובן שאין לדחות את העובדות ואת הכלים הטכנולוגיים שקיימים, אך צריך לבחון את הבסיס הרעיוני של דיני הקניין הרוחני והכוונה לתמרץ יצירה חדשה ופריצת גבולות לעבר קניין רוחני חדש.

ללא ספק, המיזם של דמיאן ונוח ייכנס לדפי ההיסטוריה כנקודת מפנה בעולם הקניין הרוחני ורק ימים יגידו מה תהיה השפעתם על פסיקות בתי המשפט בתביעות בתחום המוזיקה בארץ ובייחוד בעולם.


רוצים לקרוא עוד על המערכת הזו? תבדקו את הקישורים הבאים:

קישור

קישור

קישור

קישור

ויש אפילו TED TALK בעניין.


רוצים ייעוץ בקניין רוחני? בסימני מסחר? בזכות יוצרים? אתם מוזמנים לפנות למשרדנו.


הכותב הנו עו"ד ובעל משרד העוסק בתחום זכויות יוצרים וקניין רוחני ומייצג אמנים, יוצרים ואמנים.  



כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

גבולות ההגנה על סימן מסחרי

שאנל מפסידה בהליך משפטי למול סנטוויש

על סימן מסחר ומיצוי הזכות בבקבוק של בושם


סימן מסחר הוא אחד מהנכסים החיוניים ביותר מבין הנכסים הרוחניים של חברה. היא מבטאת ומבססת מוניטין בשל הזהות של סימן המסחר עם השירות, המוצר וחווית הקניה הכללית של הלקוח. חברות ועסקים עושים מאמצים גדולים מאוד לרשום ולשמור על סימני המסחר שלהם – והמקרה הבא מדגיש את ההבדל בין המוצר עצמו לסימן המסחר.

סנטוויש – יזמות בבקבוק

חברה ישראלית, סנטוויש בע"מ, יצאה במיזם חדש – היא ארזה ובקבקה בשמים ידועים באריזות קטנות ובתמחור זהה לכל הבשמים. כמות הבקבוקונים מספיקה לכחודש שימוש ומתאימה למי שאוהב לגוון בבשמים או מתלבט לפני רכישה של בושם מסויים.

בפועל, סנטוויש יצרה מיכל אליו מטעינים בקבוקונים קטנים המכילים בושם מקורי של חברה מוכרת המספיק לצריכה במשך תקופה של כחודש. בהתאם, סנטוויש הציעה את הבשמים במחיר זהה לכל הבשמים – חלקם זולים יחסית למוצר המקורי, וחלקם יקרים יותר.

על מנת לוודא שפעילותה לא תופסק בשל צווי מניעה וכו', סנטוויש פנתה לבית המשפט בבקשה לצו הצהרתי למול חברת שאנל, צו שיאפשר לה למכור את בשמיה של שאנל באופן המוצע על ידה.

אמת בשימוש בסימן מסחר – ומתי בעל הסימן לא יכול להתערב כבר במה שנעשה במוצר שלו

בפסק דין מעניין נקבע כי סנטוויש לא הפרה את סימן המסחר של שאנל וכי השימוש שעשתה בבשמים מוגן בהיותו "אמת בשימוש" – שימוש המוגן לפי סעיף 47 לפקודת סימני המסחר. למעשה, סנטוויש מוכרת מיכל רב שימושי – הנושא את הסימנים המזהים אותה בלבד, ואל תוך המיכל הזה ניתן להטעין מכלי זכוכית קטנים שעליהם מופיע זיהוי של תכולת מכל הזכוכית – ובכך משייך את תכולת הבקבוקון למקורו.
.
בית המשפט קיבל את טענת סנטוויש כי שאנל "מיצתה" את זכותה כאשר מכרה את המוצר לסנטוויש – מושג המגיע מטענות משפטיות ביבוא מקביל. בנוסף, נקבע כי סנטוויש עושה "שימוש אמת" במוצר של שאנל ואינה עושה שימוש לא חוקי בסימן המסחר שלה. כך, סנטוויש אינה עושה שינוי במוצר של שאנל אלא רק אורזת אותו מחדש תוך שהיא שומרת על המאפיינים של המוצר המקורי – ריח.

להיפך, על סנטוויש חלה חובה לפרט מה מכיל המוצר – והיא עשתה זאת ורשמה בתחתית בקבוקון הזכוכית את סוג הבושם שבתוכו. הקפידה סנטוויש והבהירה, בהודעה הצמודה למרכולתה, שהיא רק אורזת את המוצרים ואינה מייצרת מוצר אחר.
.
סופו של הליך זה בדחיית טענות שאנל ומתן צו כמבוקש בידי סנטויש, כאשר כל צד נשא בהוצאותיו. אבל תהיו בטוחים שיהיה גם סיבוב נוסף בעניין זה.

.

רוצים ייעוץ בקניין רוחני? בסימני מסחר? בזכות יוצרים? אתם מוזמנים לפנות למשרדנו.

.
הפ (ת"א) 37077-01-17‏ ‏ סנטוויש בע"מ נ' ‏CHANEL [השופטת תמר אברהמי, 30.10.2019].
בשם סנטוויש: עו"ד סער גרשוני
בשם שאנל: ד"ר שלמה כהן, עו"ד שי ישראל ועו"ד יניב באום

וחייבים גם קישור למיזם הנחמד הזה: https://www.scentwish.com/

הכותב הנו עו"ד ובעל משרד העוסק בתחום זכויות יוצרים וקניין רוחני ומייצג אמנים, יוצרים ואמנים.  



כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

בין "נמרוד" ל"מוטי" – על הגנת "שימוש הוגן", השראה ויצירה מקורית

סוגיה של "שימוש הוגן" או "שימוש לרעה" – דעה

על פסל משנת השלושים לעומת אחיו החדש


"אתה מהמחנה הישן של נמרוד או של הצעירים ומוטי"? ממש כמו במאבק האייקוני שבין נאמני עפרה חזה לבין נאמני ירדנה ארזי, אמנים, מבקרי אומנות וצרכני תרבות נדרשים ונאלצים, לנקוט עמדה רצינית וחד משמעית באיזה צד של המתרס התרבותי והאומנותי הם ניצבים ביחס לשני פסלים דומים להפליא שנוצרו בהפרש של כמעט 80 שנים.

הסיפור החלוצי של נמרוד והסיפור של מוטי הישראלי

ולמי שפספס את המהומה הרבה, "נמרוד" הוא השם שבחר הפסל יצחק דנציגר בשנת 1939 לדמות הגבר שעל כתפו בז, אשר פיסל בכישרון רב. נמרוד הפך לשם נרדף ואייקון לתרבות הישראלית החלוצית המתפתחת. בעקשנות וחוצפה חלוצית, נמרוד פילס עצמו בין חומרי היצירה הרבים והצלמיות עד למקום של כבוד במוזיאון ישראל ומצא לו מקום בתולדות האומנות הישראלית והציונית. מוטי, המקביל לו, יצירת האמן איל אסולין, מפוסל בצבע שחור, ובעל אלמנטים דומים עד זהים לחברו הבהיר, נמרוד. על כתפו לא תמצא בז אצילי ופראי כמו זה שיושב בבטחה על כתפו של נמרוד, אלא חתול שחור העונד לצווארו שרשרת מוזהבת אשר מוטבעים בה האותיות "חי". כן, גם אבר מינו של מוטי גדול משמעותית מזה של נמרוד. מוטי הוצג לראשונה לציבור בשנת 2018 וברור ששאב מוטיבים מרכזיים מדמות אביו החלוץ ואולי זהו בכלל אחיו התאום, שהופרד ממנו בהפרש של עשורים רבים.

יורשיו של דנציגר נחרדו כשראו את הצלחתו של מוטי ומיהרו והודיעו למוסדות שהציגו את האח התאום והצעיר, יצירתו של אסולין, כי הצגה, פרסום והפצה של מוטי מהווה הפרה של זכויות היוצרים של דנציגר בנמרוד. הגדילו היורשים וטענו כי מוטי מבזה ומשפיל את נמרוד משום שאבר מינו והשימוש בחתול על כתפו אינם אלא השפלה שפלה של נמרוד האצילי והידוע. וכך נולד לו מאבק בין עולם האומנות "הישן" לעולם היוצרים החדש, אוהדים שאינם מבינים על מה המהומה – ובעיקר נחרדים מחוסר הפירגון למוטי הצעיר וליוצרו שהתרומם מן העיירה בדרום.

אבל המחלוקת לא תוכרע בידי צוות המושבעים של "כוכב נולד" או ההצבעות באינסטגרם והיא נוגעת לקודש הקודשים של דיני הקניין הרוחני וזכויות היוצרים. הנה, אוהדי מוטי טוענים בעדו ובעד חופש הביטוי, נאחזים בטענות של "הבעת ביקורת" ו"שימוש הוגן", כלים מתוך חוק זכויות יוצרים, ומקריבים לטעמי את זכויות האומנים כולם. והתוצאה, לו תתקבל עמדתם, עתידה ועלולה להיות הרסנית ובלתי הפיכה, נושרת כפרי בשל בכפם של מפרים סדרתיים המייחלים להרחבה של המונח "שימוש הוגן".

ביקורת תרבותית באמצעות יצירות חדשות, כאלו המתקשרות עם יצירות ישנות, מטילה אתגר לא קטן על בתי המשפט בישראל ובעולם. כבר מלפני שנים רבות מצא עצמו המאייר הישראלי המוכר דודו גבע במאבק משפטי למול אולפני דיסני. במחלוקת שם קבע בית המשפט שהברווז של גבע מפר (!) את זכותו של דונאלד דאק הידוע. כבר אז נדחו טענותיו היפות והחשובות של גבע לעניין הבעת הביקורת והפארודיה על הסלבריטאי מהמערב [רעא 2687/92‏ ‎ ‎דוד גבע‎ ‎נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251, 20.12.1993].

אז, ועוד טרם נחקק חוק זכות היוצרים בצורתו המוכרת כיום, ואפילו שמרבית המוטיבים של הברווז הישראלי רחוקים שנות אור מאלו של חברו האמריקאי, קבע השופט מלץ כי אכן סאטירה יכולה להתקבל כ"שימוש הוגן" ביצירת דיסני. ואולם מלץ קבע שגם את חופש היצירה הזה יש להגביל כאשר יש ""פלישה לתחומה" של היצירה המקורית, הנובעת מן החיקוי".

אז אולי כוחו של ה"דאק", שהוריו הם אולפנים מהגדולים והחזקים בעולם, השפיעו על התוצאה המשפטית, בייחוד למול הברווז המקומי מהביצה שלנו. לעצמי נראה שההשוואה בין התאומים נמרוד ומוטי מעמידים את כוחו הכלכלי והתרבותי למיטב השפיטה, ולכשעצמי, נראה שמדובר בתאומים זהים שרק צבעם שונה. אז המרחק בין הדאק לברווז רחוק מאוד מבחינת הדמיון שביניהם ולמרות זאת לא הוכר השימוש הישראלי כ"הוגן", אז תמוהה טענתו של אסולין להבדלים בין מוטי, יציר כפיו, לנמרוד.

רק לאחרונה ניתן פסק דין מעניין אשר בחן באופן מדוקדק את גבולות הביקורת והסאטירה בין שתי יצירות דומות וזאת בעניין קמפיין קפסולות לקפה. במרכז הקמפיין הפרזנטור ג'ורג' קלוני שניסה למכור לנו קפה יוקרתי, וממולו, קמפיין שהפרזנטור שלו הוא כפיל של זה הראשון. אלא שזה האחרון מוכר קפסולות קפה מתחרות [עא 3425/17 ‏  ‏ ‏Societe des Produits Nestle‏ נ' אספרסו קלאב בע"מ [7.9.2019]. בדקדוק רב בפרטי המקרה ניתח השופט הנדל את דמותו של קלוני מטעם נספרסו בהשוואה לכפילו וקבע: הכפיל מגחיך את הקמפיין היוקרתי של נספרסו. הנה, תחת תדמית יוקרתית בדמותו של קלוני, הכפיל מציג תדמית עממית והלעג נועד להמחיש "נקודה עניינית וקונקרטית בקשר לתדמית של נספרסו…".

בניגוד לענייני הקפה, כל שיש למול עיני מבקר האומנות, ובעתיד, בבחינתו את התאומים מוטי ונמרוד, ככול ויובא לביקורת שיפוטית, הנם הפסלים השותקים. וגם כאן הפעם נראה לי שההבדלים בין התאומים אינם רחוקים דיים בכדי להקנות למוטי זהות שונה היכולה להיחשב כביקורת על אחיו הבהיר והוותיק בציון. אלא שהמאבק כאן אינו רק פרשני אלא עקרוני. הכרעה המרחיבה את פרשנות ה"שימוש ההוגן" עלולה להיות מושפעת מאהדת הציבור, ממש כפי שאירע לאחרונה במחלוקות שבין צלמת לעזבונו של אנדי וורהול. וורהול, כידוע, מוכר במניפולציות שערך לתצלומים איקוניים של ידוענים והטבעת סגננו הייחודי בתדפיסיו. במקרה שלהלן וורהול נטל צילום של הזמר פרינס, שהוטבע בידי הצלמת לין גולדשמיט, וערך את התצלום לפי סגננו המוכר. בית המשפט בניו יורק דחה את תביעתה של גולדשמיט, שהתנגדה לשימוש שערך וורהול ביצירתה (ומובן מבלי שנהנתה מתמלוגים או הכנסות בשל השימוש האמור) בטענה לפיה השימוש שעשה וורהול בתמונה לא השאיר כמעט דבר מהיצירה המקורית ובטענה כי הזיקה בין היצירות נותקה. אפילו שאין ספק שיצירתו של וורהול נולדה מתוך יצירתה של גולדשמיט, בית המשפט בניו יורק קבע שמדובר ב"שימוש הוגן" ביצירתה, ולמעשה אייד וביטל את זכות היוצרים שלה. גולדשמיט, אגב, טרם הרימה ידיים ומיהרה להודיע כי היא תערער על פסק הדין – ומבחינות רבות הרמיסה של זכותה כצלמת זוכה לאהדה רבה דווקא משום שאינה ידועה ועשירה כעיזבונו של וורהול.

הרציונאל הבסיסי שבדיני זכויות היוצרים נועד לתמרץ יצירה מקורית ולאפשר ליוצר להתפרנס מעמל כפו, לשמור על שלמות יצירתו ולכל הפחות לזכות להכרה כמולידה של יצירה. הזכות לעשות "שימוש הוגן" ביצירה של אחר לא נועדה לאיין את זכויות בסיסיות אלו, וטמונה סכנה רבה בהרחבת הפרשנות לשימושים המקנים הגנה למפרי זכויות יוצרים. עמידתם של יורשיו של דנציגר על כך שלא יעשה סילוף ביצירה נמרוד וטענתם כי לא מדובר ב"שימוש הוגן" חשובה והגיונית ומביאה לידי ביטוי את הזכות הבסיסית של יוצר לשלוט בקניין הרוחני של יצירתו, החורג מהקניין הפיזי – הפסל עצמו.

כך, במטוטלת שבין זכויות היוצרים לבין מתן תמריץ להשראה לשם יצירה מקורית חדשה, טענת ה"שימוש ההוגן" הנטענת בידי אסולין מסוכנת. ההכרעה בין אוהדיו של מוטי לאוהדיו של נמרוד, מחייבת בחינה רוחבית של השפעת הפרשנות למהו "שימוש הוגן". בייחוד יש לתת את הדעת לקיומן של הפרות זכויות היוצרים שהן מנת חלקים של אומנים רבים, מתחילים וותיקים בידי מפרים סדרתיים המייחלים לכלים משפטיים אשר יאפשרו להם לחמוק מאחריותם לאחר שנתפסו מפרים זכות יוצרים. מוטב היה אילו נאמני מוטי היו מבינים כי הרחבת הפרשנות של מהו "שימוש הוגן" מהווה חרב פיפיות שתנוצל במהרה בידי מפרים ותהיה לרועץ ליוצרים באשר הם.

הכותב הנו עו"ד ובעל משרד העוסק בתחום זכויות יוצרים וקניין רוחני ומייצג אמנים, יוצרים ואמנים.  



כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

אמן הרחוב בנקסי BENSKY חורג ממנהגו ויוצא למאבק על זכויות היוצרים והקניין רוחני שלו

בנקסי, מי שפעם ראה באכיפת זכויותיו כאמן ככלי נחות, פתח בהליכים משפטיים להשגת צו להסרת מוצרים הנושאים את שמו

האמן חרג ממנהגו – ואכף את זכותו


אחת הדילמות הגדולות ביותר של אמנים כשהם חושבים האם להגן על זכויות היוצרים שלהם, ובייחוד אמני רחוב או כאלו שעושים שימוש בשם עט (פסבדונים) הוא העיסוק בבירוקרטיה והפחד מחשיפה והתפיסה הציבורית כלפיהם. 

אמן הרחוב מהידועים בעולם הידוע בשם בנקסי Bensky התבטא פעמים רבות כלפי עניין זה כי האכיפה של זכות יוצרים "היא ללוזרים". בכך הוא איפשר לגופים מסחריים ואחרים להעתיק את יצירותיו, למסחר אותם ולהנות מרווחים בשל כך.

שלא יהיה ספק, בנסקי הוא אמן מצליח מאוד, הוא מציג תצוגות ברחבי העולם ומוכר יצירות אומנות. בשנה האחרונה אף היינו עדים למיצג הסנסציוני שלו כאשר יצירתה שלו שהוצעה למכירה פומבית ונמכרה בסכום עתק, פשוט גרסה את עצמה מייד לאחר המכירה. 

קניין מוחשי – קניין רוחני

בנקסי מצטרף לשורה ארוכה של יוצרים – אמני רחוב – שעומדים על זכויותיהם. בהם RIME אשר אכף את זכותו למול המעצב האיטלקי MOSCHINO, ולאחרונה האמן רייס ווליאמסון הגיש תובענה על הפרת זכותו בפרסום יצירה שלו במסגרת פרסומת למרכולים ששודרה במשחק הסופרבול. 

אז מה עיצבן את בנסקי

כמו לכל אמן, בנקסי רוצה שידעו מה שלו ומקורי ומה לא. אבל בעיקר הוא רוצה למנוע מאחרים להרוויח מהשימוש בשמו. אז לבנקסי יש סימן מסחר רשום על שמו והוא החליט לבצע פעולה אחת כנגד מפרה אחת, מוזיאון באיטליה, שהציג תערוכה של יצירות שלו.

בנקסיי הוסיף ופרסם באתר שלו רשימה של תערוכות ומיצגים הנושאים את שמו ושהם אינם מקוריים. הוא מקווה שבכך הציבור ידע להדיר את רגליו מהתצוגה ולא ישלם לאותם מציגים תשלום כמו שהם מבקשים.


כפי שניתן היה לצפות, ברשימת התצוגות מתגלה עד כמה ממסדים ומקומות המפרים את זכותו של בנסקי. ברשימה מוצגים תערוכות במוסקווה, אתונה, ליסבון ועוד. גם תל-אביב מככבת ברשימה.

בישראל מדובר בתערוכה "האומנות של בנקסי" שהתקיימה בארנה שהרצליה. התערוכה אומנם מצטיירת כתערוכה של האמן אך היא אינה על דעתו והוא לא נהנה ממנה כלל – כמו שהפוסט באתר שלו מלמד. חמור מכך, בנקסי, שיוצא נגד תרבות הצריכה, בוודאי לא היה מסכים למכירה של יצירות הנושאות את שמו בקניון מסחרי גדול.

אם אתם רוצים לקרוא קצת יותר על התערוכה שהתקיימה, אתם מוזמנים לעיין בכתבה  שפורסמה באתר וואלה והקישור שלה כאן


ובשפה מעט יותר משפטית, אומנות רחוב מוגנת במשפט הישראלי מאחר והיא אינה מוחרגת באופן ספציפי בסעיף 23 לחוק זכות יוצרים. אומנם יש מעט מאוד פסיקה בעניין זה במשפט הישראלי וימים יגידו אם יש שיניים לעמדה הזו, אבל מה שבטוח הוא ששימוש מסחרי בציור רחוב מחייב רישיון מהיוצר ומחייב מתן קרדיט לו.

סימני מסחר רשומים, לעומת זאת, כמו שמו של בנקסי, מוגנים והשימוש בהם מוקנה רק לבעל סימן המסחר. 


לקריאה הנוספת:
מקורות לקריאה על המקרה:

התמונה בראשית הכתבה ובגוף הכתבה : מתוך אתר האמן בנסקי.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

אמנות רחוב וזכויות יוצרים – אומן מאוהיו תובע על פרסומת בסופרבול

יותר ויותר אמני רחוב תובעים על הפרת זכותם.

על פרסומת בסופרבול והאמן המצפוני


אני יכול להעיד על עצמי שאני ממש אוהב אומנות רחוב. יש משהו בקישוט של המרחב הציבורי, באמירות של האמנים שעוסקים בכך, שהופך את המציאות שלנו לצבעונית יותר. אז כמו במגמה הרווחת בעולם, עוד אמן אמיץ, איס וויליאמס מאוהיו ארה"ב, הגיש תביעה כנגד רשת מרכולים אשר צימה פרסומת תוך שהשתמשה ביצירת אומנות רחוב שלו בפרסומת אשר שודרה בסופרבול.

מה שעיצבן ומעצבן את ריס הוא שהפרסום נוגד את אמונותיו. ריס קורא להפסיק את תרבות הצרירכה – והפרסומת קוממה אותו כי היא מעודדת בדיוק ההיפך.

בכתבה שפורסמה והקישור שלה מצורף לכאן, מבהיר רייס את המניעים שלו להליכים משפטיים. אז נכון, אם יזכה, כריס צפוי להכניס ממון לכיסו, אבל המניע לתביעה שלו הוא בעיקר עמידה על זכותו כאמן לשלוט היכן ואיך תוצג יצירתו. 

קניין מוחשי – קניין רוחני

לא מדובר בתביעה ראשונה מהסוג הזה. תעיינו בבלוג שלי כאן ותראו שכתבתי על תביעה גדולה שהייתה בניו יורק ועל פיצוי ניכר שניתן שם. תמצאו כאן גם את הסיפור על המעצב האיטלקי Moschino עיצב שמלה עליה הודפס ציור מיצירתו של אמן הרחוב Joseph Tierney הידוע בשם העט RIME.

שימוש הוגן והפרה תמימה

לא כל שימוש ביצירות ללא רשותו של האמן או ללא מתן קרדיט ראוי מקנה סעד בבית המשפט.

דוקטרינת ה"שימוש ההוגן" וה"מפר התמים" מעוגנות היטב בחוק זכות יוצרים ובאות לידי ביטוי בפסיקה שבאה בעקבותיו, בעיקר בהפרות יצירות צילום, ציורים ופסלים. משמעות הגנות השימוש ההוגן הוא כי שימוש שהוא מועט, בחשיפה מעטה או למטרות פרטיות אינו מהווה פגיעה ממשית. המפר התמים אף הוא זוכה להגנה, כאשר לא ידע או לא היה עליו לדעת כי היצירה מוגנת או כי השימוש בה נעשה באופן שולי או בדרך אגב.


[/av_one_half]

בהחלט יתכן כי תביעה של אמן רחוב כנגד בעל מקרקעין על פגיעה ביצירתו תזכה לכתף קרירה מצד בתי המשפט והעדפה של זכויות בעלי המקרקעין. במקרה כזה יאלץ בית המשפט להסביר את ההגנה הספציפית שניתנה בחוק זכות יוצרים.

מנגד, ולעמדתו הצנועה של כותב שורות אלו, הזכות הקניינית של בעל מקרקעין אינה שוללת את זכויותיו של אמן הרחוב, ובייחוד כשמדובר באמן רחוב אשר יצליח להוכיח את המוניטין שלו ושל יצירותיו. גם לחלוף הזמן מאז יושמה היצירה ועד לפגיעה בה יהיה משקל ממשי בהחלטת בית המשפט. בהחלט ניתן כי ייפסקו פיצויים לאמן רחוב אשר יצירתו נפגעה – אפילו אם היצירה פגעה בקירות החיצוניים של מבנה וללא רשות הבעלים.

בהתאם, נראה לכותב שורות אלו כי שימוש של חברות ביצירות רחוב לקידום מסחרי שלהם, ללא מתן קרדיט ליוצר וללא רשותו, מהווה הפרה של הזכות המוסרית והכלכלית של אמן הרחוב ואף מקנה פיצוי בשל התעשרות על חשבונו.


מה שבטוח, אמנות הרחוב בישראל, ובפרט באיזור גוש דן, חיה ובועטת ויש לה חלק בהכנסות מתיירות פנים וחוץ. מוטב היה לו הרשויות היו מפנימות זאת והיו נוהגות במשנה זהירות, ואף בתכנון מוקדם, למיסוד וחיזוק אמנות הרחוב בישראל תוך הבנה של תרומתן לשיח התרבותי בחברה הישראלית.


[1] חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, להלן – החוק.

[2] ס' 23 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.


קרדיט לתמונת הפתיח וליצירה שבה: יגאל שתיים.

קרדיט לתמונה בגוף הכתבה וליצירה: ליאור בן טוב.

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.

תחנות דלק, הגבלים עסקיים וחוזים אחידים

מפעילי תחנות דלק – כבר מזמן לא בכיס של חברות הדלק


תחנות דלק – כלי שיקומי לנכה צה"ל

כולנו כבר רגילים שהדלק בישראל יקר, אבל בשביל בעלי התחנות, הרווח על הדלק קטן, ושנים רבות הוא היה קטן עוד יותר – והדבר נכון בייחוד ביחס לתחנות שהוקמו עבור או יחד עם נכי צה"ל. המציאות הייתה, לאור חסרון כיס של אגף השיקום, לפיה חברות דלק ממנו הקמה של תחנות דלק שהופעלו בידי נכי צה"ל שקיבלו זכאות לחכור קרקע עבור כך.


בתי המשפט מסיימים את אחיזת חברות הדלק בתחנות

אלא שחברות הדלק, השחקן החזק, החזיקו היטב בקרקע שנים, עד שבתי המשפט קבעו פעם אחר פעם שמדובר בהסכמים אחידים עם תנייה מקפחת, כי מעמדם כחוכרי הקרקע אינו גובר על זכותו של נכה צה"ל ולבסוף גם נפתח השוק לתחרות

פייסבוק הבינו את כוחם של קהילות ואף הניעו מהלכים לתגמל מנהלי קהילות גדולות. כך הוצעו למנהלי קהילות ומנגנונים שונים לתגמול שלהם. בארה"ב אף אחד מהשרידים האחרונים מהתקופה ההיא הוא אליהו כסלו שקיבל זכות חכירה לבניית תחנת דלק ברמת הגולן. וממש עכשיו, 10 שנים אחרי שפתח בהליכים, התקבל פסק הדין מביהמ"ש המחוזי בלוד (הש' שינמן) המשחרר סוף סוף את כסלו מאחיזתה הלופתת של חברת דלק.


שיחרור מחברת הדלק – בלי פיצוי

הגם שבית המשפט קיבל את מרבית טענותו של כסלו, בית המשפט דחה את טענתו כי ההסכם הכובל והחוזה האחיד גרמו לו נזק כספי בשיעור של כ 4.5 מיליון ש"ח – ההפרש בין הרווח שהיה נוצר לו אילו היה "תחנה משוחררת מלכתחילה ואין אלא להצר על החלטה זו, והיא גם זו ששללה את זכותו של כסלו לכיסוי הוצאותיו במשפט.


ומה בעתיד?

כהרגלם בקודש, דלק צפויה לערער על פסק הדין הזה, ולגרור את כסלו להוצאות נוספות – וכמו במקרים רבים בעבר, יש סבירות גדולה שגם הסיפור הזה יסתיים בפשרה כזו או אחרת.

.
.
תא (מרכז) 2407-06-09‏ ‏ אליהו כסלו נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ [29.8.2019]
בשם כסלו: עוה"ד אייל רוזן
בשם דלק: עוה"ד טל מישר ועוה"ד ברק נ. שוורץ

צריכים ייעוץ פרטני? רוצים לדעת עוד? 

או צרו עמנו קשר.

אולי יעניין אותך גם לקרוא על פרטיות או זכויות יוצרים


כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.
איננו אחראים לתוכן הקישורים ו/או לנזקים שיגרמו בשל השימוש בהם.
כל העושה שימוש במידע זה ובקישורים בדף זה עושה זאת על אחריותו.

מכירת קבוצות ודפי פייסבוק

מכירת קבוצות ודפי פייסבוק

כן, זה אפשרי


קבוצות ודפי פייסבוק – מטבע עובר לסוחר

כל מי שעוסק בשיווק יודע – המגרש האפקטיבי היום הוא פרסום ממוקד באמצעות הפייסבוק.

אבל מה שבעבר הייתה פלטפורמה שהיה צריך לעמול זמן רב כדי לבנות אותה על ידי צבירת עוקבים או חברים לקבוצה – ניתן לפתור באמצעות רכישה של קבוצה או דף עסקי.

כך, הרוכש מקבל לידיו קהל ממוקד, ואם מדובר בקבוצה פעילה אז פרסום ישיר או סמוי יכול להניב למפרסם לידים איכותיים ורווחיים.


מנהלי קבוצות פייסבוק זכאים לגמול

פייסבוק הבינו את כוחם של קהילות ואף הניעו מהלכים לתגמל מנהלי קהילות גדולות. כך הוצעו למנהלי קהילות ומנגנונים שונים לתגמול שלהם. בארה"ב אף התחילו פיילוט של קבוצות שהחברות בהן היא בתשלום. 

כל מנהל קבוצה יודע כי ניהול קבוצה הנה עבודה לכל דבר. היא מחייבת מעקב אחרי הפוסטים שחברי הקבוצה מעלים בה, מיישבים חילוקי דעות ואוכפים את המדינית של הקבוצה.

אכיפת המדיניות של הקבוצה, לפי אופי הקבוצה, הוא גם זה שקובע את איכותה של הקבוצה ומניע את החברים בה להמשיך ולשתף בה מידע ותכנים. 

בשביל לא מעט מנהלי קבוצות, היכולת להתפרנס מניהול הקבוצה כבר הוצגה לפניהם – בייחוד כשמדובר בקבוצות פעילות. כך, מפרסמים פונים למנהלי הקבוצות ומבקשים קידום או פרסום של תכנים שיווקיים במטרה להגיע לקהל היעד. כמובן שמוצע כם תגמול למנהלי הקהילות.

מכאן ועד למימוש מלוא הפוטנציאל של הקבוצה, במכירת השליטה בה, הדרך קצרה.


קבוצת פייסבוק פעילה נמכרה תמורת למעלה מ-350 אלף ש"ח

הח"מ סייע למנהל קבוצה שפנה אליו וביקש לממש את הקבוצה הפעילה שניהל. הקבוצה, שבה כ-100,000 חברים אשר בהם למעלה מ-60,000 פעילים איתרה קונה רלוונטי ומעוניין. לאחר מספר מהלכים ומו"מ קצר הצדדים הגיעו להסכם מכר תקדימי.


ומה לגבי מדיניות פייסבוק?

רבים נרתעים מביצוע פעולות כספיות ביחס לדפים העסקיים שלהם או הקבוצות שהם מנהלים. החשש העיקרי הוא מדיניותה של פייסבוק והשימוש בפלטפורמה שהיא מציעה.

תנאיי השימוש בפייסבוק קובעים כי לא ניתן לעשות שימוש בפייסבוק לשם עשיית רווח לצד שלישי. בנוסף, לפייסבוק כוח עצום להפסיק את הפעילות של קבוצה או דף או אדם בפייסבוק באופן חד צדדי.

אבל מספר פסיקות מהארץ שניתנו לאחרונה מלמדים כי פייסבוק לא יכולה למנוע זאת באופן מוחלט.


בעניין גיא לרר דן בית המשפט במחלוקות בין מעסיק לעובד לעניין דף פייסבוק "הצינור" שהוקם ונוהל בידי לרר. ניסיון לגרור את פייסבוק למחלוקת לא צלח ולבסוף לרר נותר בעליו של הדף.

בעניין סטטוסים מצייצים, בו פייסבוק עצרה פעילות של דף  משום שחשדה ששימש לשם מכירה של שטחי פרסום נקבע  כי לפייסבוק אין את הזכות לעצור את פעילות הדף רק משום החשד הזה, וגם אם נמכרו פרסומות אין הצדקה להפסיק את פעילות הדף.

לכשעצמי, נראה לי כי פייסבוק לא יכולה להתערב בעסקאות מהסוג המתואר למעלה, אם כי דיסקרטיות בתחום הזה היא תמיד ראויה וחכמה.


צריכים ייעוץ פרטני? רוצים לדעת עוד? 

צרו עימנו קשר.

מוזמנים גם לקרוא על כך מתוך "גלובס" כאן.

או צרו עמנו קשר.

אולי יעניין אותך גם לקרוא על פרטיות או זכויות יוצרים


 

כל הזכויות שמורות לזיו אנג'ל (C)

אין באמור לעיל להחליף ייעוץ משפטי ספציפי.

הדברים האמורים נכונים נכון למועד פרסומם.
איננו אחראים לתוכן הקישורים ו/או לנזקים שיגרמו בשל השימוש בהם.
כל העושה שימוש במידע זה ובקישורים בדף זה עושה זאת על אחריותו.